מיליונים על עיקור וסירוס חתולים – בלי לדעת אם זה עובד
מדינת ישראל מנסה לנהל אוכלוסייה של מאות אלפי חתולים בלי לדעת כמה חתולים חיים בה. זה נשמע אבסורדי, אבל זו המציאות: ההערכות נעות בין חצי מיליון לשני מיליון חתולים החיים במרחב הציבורי. מעולם לא נערכה ספירה לאומית מקיפה, אין מיפוי שיטתי של מוקדי המחיה והרבייה, ואין גורם אחד שאחראי לתוצאה.
ובכל זאת, מדי שנה המדינה מוציאה מיליוני שקלים על עיקורים וסירוסים, סופרת כמה ניתוחים בוצעו ומציגה את המספר כהישג. אלא שמספר הניתוחים מעיד רק על כך שהתקיימה פעילות. הוא אינו מלמד אם מספר החתולים פחת, אם נולדו פחות גורים, אם מצבם השתפר או אם הבעיה צפויה לחזור בעוד שנה.
המדינה אינה פותרת את המשבר. היא מתקצבת את המשך קיומו. שורש הכישלון אינו טכני אלא תפיסתי. במשך שנים המדינה מתייחסת לחתולי הקהילה כאל מטרד מקומי שכל רשות, עמותה או תושב צריכים להתמודד איתו לבדם. אין יעד ארצי, אין תכנון רב שנתי ואין גורם שמחויב להציג תוצאות. האחריות מתפזרת בין משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, הווטרינרים והעמותות, וכאשר האחריות שייכת לכולם, בפועל היא אינה שייכת לאיש.
גם עיקורים וסירוסים, הכלי המרכזי וההומני להתמודדות עם ההתרבות, אינם יכולים להצליח כשהם מבוצעים כמבצעים נקודתיים. כדי לייצב אוכלוסייה יש לפעול באזור מוגדר, להגיע בתוך זמן קצר לרוב הגדול של החתולים, לחזור למקום ולמנוע כניסה מתמשכת של חתולים חדשים. פעולה מפוזרת עשויה להציל את החתול הבודד, אך אינה משנה את המציאות.
כך נוצר מעגל קבוע: חתולים ממשיכים להתרבות, הרשויות מגיבות לתלונות, העמותות והמטפלים מנסים לסגור את הפער, והמדינה מפרסמת עוד קול קורא. כולם עובדים קשה, כסף ציבורי מוצא, אבל המשבר נשאר.
והמחיר אינו מוטל רק על החתולים, שנולדים שוב ושוב לחיים של רעב, מחלות, פציעות ותמותה מוקדמת. משלמים אותו גם התושבים שמתמודדים עם מטרדים וסכסוכים; מטפלות ומטפלים שקורסים תחת אחריות שהמדינה גלגלה לפתחם; עמותות שנאלצות להחליף שירות ציבורי; ורשויות שמגיבות למקרי חירום במקום למנוע אותם. לכך מתווספות השלכות על הניקיון העירוני, בריאות הציבור וחיות הבר.
זו אינה בעיה של "אוהבי חתולים". זהו כשל בניהול הציבורי.
הפתרון הוא מעבר ממבצעים למדיניות: תוכנית ארצית רב שנתית לניהול אוכלוסיית החתולים, שתגדיר אחריות ברורה ותעניק לרשויות כלים ליישום מקומי. המדינה צריכה לספק תקציב רציף, סטנדרטים מקצועיים, הכשרות ומערכת מידע אחידה. הרשויות צריכות למפות מוקדים ולבצע עיקור וסירוס ממוקדים ורציפים. במקביל יש לקדם שיבוב ורישום של חתולי בית, למנוע נטישה, לטפל בגורים ובחתולים פצועים, להסדיר האכלה ולנהל מקורות פסולת.
מעל הכול, יש לשנות את מדד ההצלחה. לא עוד כמה ניתוחי עיקור וסירוס מומנו, אלא כמה גורים הפסיקו להיוולד לסבל, כמה מוקדים התייצבו וכמה פחת העומס על הציבור ועל העמותות.
חתולים ימשיכו לחיות לצדנו. השאלה היא אם המדינה תמשיך לנהל את המשבר באמצעות אלתורים או תקבל סוף סוף אחריות ותתחיל לפתור אותו.
יעל ארקין היא מנכ"לית עמותת "תנו לחיות לחיות"
