הבנקים משתמשים בכסף שלנו בחינם. הגיע הזמן לשנות את זה
בית המשפט המחוזי (מרכז) החליט החודש לאשר תובענה ייצוגית כנגד ארבעה בנקים (לאומי, מזרחי-טפחות, דיסקונט, הבינלאומי) בעניין אי-תשלום ריבית על פיקדונות עו"ש. זוהי החלטה שיפוטית יפה ואמיצה. היא נסמכת על עילה משפטית ששמה "עשית עושר ולא במשפט" והרציונל שלה הוא למנוע מאחד להתעשר שלא כדין על חשבון האחר.
במקרה של הריבית, אומר בית המשפט, קיימות ראיות לכך שהבנקים מתעשרים שלא כדין על חשבון לקוחותיהם. מדוע? משום שהם עושים שימוש בכספי פיקדונות עובר-ושב ומפיקים מהם רווח (רב) מבלי לשלם. הכספים משמשים את הבנקים להשקעות וכן להעמדת הלוואות ללקוחות אחרים כמו גם לאותם מפקידי פיקדונות. ההשקעות נושאות פרי. ההלוואות ניתנות בריבית שגובה הבנק, אך הבנק עצמו לא משלם למפקידים ריבית על השימוש בכספם. לפיכך, אין כאן הדדיות; אין הוגנות; יש לכאורה התעשרות שלא כדין הנעשית ללא תמורה.
יפה הדבר שהמשפט מעמיד לרשות האזרח עילת תביעה המאפשרת לו לגשת לבית המשפט שעה שנגרם לו עוול. אך אין זה נכון לדחוק את האזרח להגיש תביעה על מנת לממש את זכויותיו. הפיקוח על הבנקים, הרגולטור של ענף הבנקאות, הוא הגורם המוסמך לדאוג שעוולות מסוג זה לא תתרחשנה. ואולם הפיקוח על הבנקים הגיש לבית המשפט המחוזי נייר עמדה, לפיו הוא מתנגד לאסדרה של הריבית על פיקדונות העו"ש. אני מזמינה את הפיקוח על הבנקים לעיין מחדש בעמדתו, להסיר את התנגדותו לתובענה הייצוגית שתתברר לגופה, ולחייב את הבנקים הגדולים לשלם ללקוח ריבית הוגנת על פיקדונות העו"ש.
אם הרגולטור לא יטיל על הבנקים חובה לשלם ריבית ללקוחות - הדבר לא יתרחש. פנייתו המנומסת של נגיד בנק ישראל אל הבנקים, מיוני 2023, שישקלו לשלם ריבית, נהדפה בדחייה מצד הבנקים, שהמשיכו לא לשלם. כאן יש לזכור כי הבנקים הגדולים בישראל פועלים כקבוצת ריכוז מתואמת, כפי שקבעה לאחרונה הממונה על התחרות, עו"ד מיכל כהן. זהו שוק בלתי משוכלל בעליל ומועד לפרקטיקות אנטי־תחרותיות, הפוגעות ברווחת הצרכן ובאינטרס הציבורי בכללותו. כמובן, הפיקוח על הבנקים ער לכך. בדו"ח ממרס 2025 שהוקדש לבחינת אמצעים להגברת התחרות במערכת, צוין כי שירותי הבנקאות הניתנים למגזר הקמעונאי סובלים מתחרותיות נמוכה.
מצב נמשך זה מאפשר לבנקים לנצל את הלקוח: הפיקוח על הבנקים ציין באותו דו"ח, שלמרות עליית הריבית במשק בשנת 2022, התמסורת לריבית שהבנקים משלמים ללקוחות הייתה נמוכה; כלומר: הבנקים נהנו מריבית גבוהה על ההלוואות שנתנו אך לא הואילו להעלות את הריבית שהם משלמים לציבור המפקידים. חוסר הדדיות זה הוביל לנסיקה של רווחי הבנקים, כמצוין בדו"ח. ואמנם, והדברים ידועים, הרווחיות של הבנקים בישראל היא עודפת, למצער משנת 2022, ביחס לרווחיהם בשנים קודמות וביחס למקובל בעולם.
הפיקוח על הבנקים ציין בנייר העמדה שהבנק האירופאי המרכזי מתנגד להתערבות בתמחור בנקאי. אך באילו תנאי שוק דיבר הבנק האירופאי? באירופה, ענף הבנקאות הוא תחרותי ודינמי בהשוואה לענף הבנקאות בישראל, הסובל ממיעוט שחקנים ומריכוזיות גבוהה. בסקירה הפיננסית של הבנק האירופאי ממאי 2026 נמצא שבנקים באירופה משלמים ללקוחות ריבית על פיקדונות וכי ככל שהתחרות ביניהם ערה יותר, כך שיעור הריבית עולה.
בנתונים כאלה באמת אין עילה להתערב - אך לא זה המצב בישראל. כאן - אין תחרות מזה עשרות שנים, וכנראה מעולם לא הייתה. אני מבקשת לומר לפיקוח על הבנקים שלפעמים צריך ואף חובה להתערב: הכל תלוי בריכוזיות של השוק, בנתחי השוק של הבנקים, במצב התחרות ביניהם, ובהתנהגותם המתואמת כלפי הלקוחות. זה לא חדש. אם נתבונן במחקר על ענף הבנקאות בארצות-הברית (Journal of Banking & Finance, December 2007 Volume 31), נלמד על קשר ישיר בין מבנה השוק (ריכוזי או תחרותי) וגודלו של הבנק (קטן, בינוני או גדול) לבין המידה שבה הבנק משלם ללקוח ריבית על פיקדונות. בנקים קטנים נוטים לשלם ריביות גבוהות יותר; בנק שצמח מגודל קטן לגודל בינוני יפחית את הריבית שהוא משלם ללקוחות; מבנה של שוק תחרותי מדרבן בנקים לשלם ריביות. והדברים מובנים ברמה אינטואיטיבית: כשבנק צריך להילחם על הלקוח, הוא ישפר את תנאי ההתקשרות שהוא מציע. אך כשאין תחרות, זה לא יעבוד. בדיוק בנקודה זו - הרגולטור אינו יכול לעמוד מהצד. משום שכאשר הבנקים פועלים בתיאום מבני - הלקוח נפגע.
זהו ניתוח כלכלי מוכר. הבנק המרכזי באיטליה תיאר בסקירה שלו מאפריל 2026: בנקים המחזיקים בנתח שוק משמעותי לא העלו את הריבית שהם משלמים ללקוחות גם כאשר הריבית הכללית במשק עלתה והבנק נהנה ממנה בהלוואות שנתן. המציאות (העגומה) הזו נתמכת בספרות מקצועית: התיאוריה הכלכלית תומכת בטענה שבנקים בשוק ריכוזי יפעלו בתיאום סמוי, והדבר יתבטא בתמחור המוצרים שלהם, קרי: בריבית שהם יציעו ללקוחות. לכן, לא מפליא שבמחקר על התנהגות בנקים באירופה במשך שני עשורים נמצא שכניסת בנקים חדשים גרמה לעליית הריבית שהבנק משלם ללקוח (Journal of Banking & Finance November 2002, Vol. 26).
ועוד: בפרסום חדש של הבנק המרכזי בהולנד, המתייחס למדינות האירו בשנים 2007-2025, נמצא שיכולת המעבר של הלקוח בין הבנקים השפיעה על הנכונות של הבנק לשלם ריבית: ככל שקל יותר לעבור, כך הבנק ישלם יותר. אכן, המחקרים בנושא זה הם רבים. הכיוון העולה מהם הוא אחד וברור: בהיעדר תנאים של תחרות, לא ניתן לצפות שהשוק החופשי יעשה את שלו, משום שהוא לא "חופשי" אלא ריכוזי ומקורטל. זהו מצב שבו השוק נכשל מלעשות את עבודת השיטור. במקרה כזה, על המפקח על הבנקים מוטלת האחריות - להתערב.
האם די בכך שבנק יודיע ללקוח על יתרה גבוהה בחשבון העו"ש? בעיני התשובה היא שלילית. הבנק לא יוצא ידי חובתו בהודעה בלבד, משום שהודעה אינה עוצרת את התעשרותו על חשבון לקוחותיו. גם כאשר הלקוח בוחר להחזיק כסף בעו"ש, הבנק נהנה מכסף זה לטובת פעילותו העיסקית ולטובת השקעותיו. ומדוע יורשה לפעול בו בחינם? הבנק לא נותן הלוואות בחינם, ובה במידה אינו זכאי להשתמש בחינם בכספי לקוחות. לקוח יכול להותיר כסף בחשבון העו"ש לצרכים שוטפים (תשלום חשבונות, למשל), וימנע מלהשקיע או "לסגור את הכסף". מדוע בחירה סבירה כזו צריכה לשלול ממנו זכות לקבל תמורה ראויה לכספו, המשמש את הבנק לעסקיו? קל וחומר שעה שמדובר בשוק בנקאות ריכוזי ומתואם, וכאשר החוזה בין הבנק ללקוח הוא חוזה אחיד, שאין ללקוח אפשרות להשפיע על תנאיו.
הגיעה העת. לאחר שני עשורים של ועדות ציבוריות, המלצות ורפורמות לחולל תחרות – שנכשלו מלהשיג שינוי ממשי, וכאשר התנהלות הבנקים כלפי הלקוחות נותרה מונופוליסטית ונצלנית – הפיקוח על הבנקים צריך להתערב. גם במחירים.
ד"ר איריס סורוקר, שופטת בדימוס, היא ראשת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במכללה למינהל
