פרשנותנתניהו לא טרח להסדיר את מעמדם של חוקי היסוד, וכעת מנסה למכור אותם כ"חוקה"
פרשנות
נתניהו לא טרח להסדיר את מעמדם של חוקי היסוד, וכעת מנסה למכור אותם כ"חוקה"
נתניהו מאיים על בג"ץ שלא יקבל פסילה של "חוק יסוד". אלא שהזניית חוקי היסוד מותירה מרחב תמרון בידי ההרכב המורחב שיתכנס בבג"ץ. לקראת הדיון: העילות, התקדימים והחוקים שיעמדו במוקד. כתבה שלישית בסדרה
הליכוד, בדרכו שלו, חלק כבוד לבית המשפט העליון. למשימת האיומים לא נשלח הפעם איציק זרקא אלא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. האיום באנגלית נשמע גם מעודן יותר מהסגנון העממי של זרקא. כשבנימין נתניהו התייחס לביטול עילת הסבירות, הוא דיבר על ההדדיות שכה אהובה עליו: "אנחנו נכבד את פסיקת בג"ץ ובג"ץ לא יתערב בחוק יסוד". והמשפט הזה בתמונת ראי הוא - אם בג"ץ כן יתערב, אנחנו לא נכבד.
לשאלה האם בג"ץ יתערב או לא, לא מומלץ להסתמך על הפרשנות המשפטית של נתניהו. הפסיקה כבר קבעה את העילות שבהן יתערב בג"ץ בחוק יסוד ("סמכות לרעה ברשות המכוננת", "תיקון חוקתי בלתי חוקתי") ולכך מסכים הרוב המכריע מבין השופטים המכהנים. השאלה אינה "האם מוסמך", אלא "האם יתערב". האם המקרה מגביה לעוצמה שמטלטלת את אמות הסיפים של הדמוקרטיה במידה שמצדיקה את הפעלת נשק יום הדין.
נתניהו, במשך שנות שלטונו הארוכות, לא טרח לחוקק את חוק יסוד: החקיקה שמגדיר מהו חוק יסוד, איך מחוקקים אותו, והאם הוא חשוף לביקורת שיפוטית. הפוליטיקאים לא רק שהשתמטו מהמשימה החשובה, אלא ניצלו את החלל כדי להזנות את ההוד החוקתי שגלום ב"חוק יסוד". למשל, כשהכתירו בכותרת הזו חקיקות פרסונליות, פוליטיות, מושחתות, שנועדו לקבע אינטרסים שהקשר שלהם לחוקה הוא כמו הקשר בין הממשלה הזו לבין סבירות. ועכשיו הם מצפים שבית המשפט ייתן כבוד רק בגלל הכותרת "חוק יסוד".
נתניהו, ועוד באנגלית, מסביר למראיין האמריקאי את הסימטריה בין חוקי היסוד ההזויים מתוצרתו לבין תיקוני החוקה האמריקאית, כדי לתבוע סימטריה דומה של ריסון שיפוטי. את החוקה האמריקאית ניתן לתקן רק בהסכמה רחבה ומשולשת (שני בתי הקונגרס, חתימת הנשיא ותמיכת רוב המדינות).
ואצלנו? תראו את הפארטאץ' המצמרר שהעביר את החוק לביטול עילת הסבירות: ראשית, כהצעה פרטית של יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן שנחזתה להצעת הוועדה כדי למלטה מהדיון והביקורת הרוחביים שנדרשים מהצעת חוק ממשלתית.
שנית, החוק עבר ללא דיון בממשלה ובקבינט, מבלי שהשלכותיו על הביטחון, הכלכלה, מעמדנו בעולם ומול המשפט הבינלאומי ייבחנו ברצינות. נתניהו נמלט מהבשורה של הרמטכ"ל ורוטמן אסר על יועמ"שים ייעודיים להגיע לישיבות הוועדה. מלבד יועמ"ש האוצר עו"ד אסי מסינג, שיועמ"שית הכנסת כפתה על רוטמן להאזין לו, אבל לא יכלה למנוע ממנו להתעמר בו.
שלישית, ואיך התנהל הדיון בוועדה? 14 ישיבות בהיקף של 73 שעות, בהשתתפות 25 דוברים חיצוניים שלא הצליחו לרכך פסיק אחד בנוסח שהביא רוטמן מהבית. תגובתו היחידה ל"דיוני" הוועדה (90% צעקות, גידופים ופוליטיקה של מסביב) היתה הקצנת הנוסח לקראת קריאה שנייה ושלישית. הקצנה שנועדה לחסן את הממשלה במפורש מביקורת הסבירות על מינויים ופיטורים, וגם לחזק את שר המשפטים לוין בסירובו לכנס את הוועדה לבחירת שופטים.
ואת זה מוכר נתניהו למראייניו האמריקאים כ"חוקה" הישראלית שמחייבת הימנעות מביקורת בג"ץ. וזה עוד לפני הטיעון המשפטי־חוקתי שביקום הדמוקרטי המקובל לא מכניסים לחוקה הגנה הרמטית על הממשלה מפני ביקורת שיפוטית. ובעברית - לא מחסנים מסבירות את הממשלה הכי לא סבירה שהיתה כאן אי פעם. להפקיר אינטרסים ביטחוניים וכלכליים בידי קנאים כהניסטים – זה סביר? לא למנות שופטים, ולמנות עוד אלף רבנים – זה סביר? להתעלם מאזהרות המוסדות הפיננסיים בעולם ולשים את מבטחנו הכלכלי ב"עזרת השם" – זה סביר? לפטר ניצב כעמי אשד או יו"ר דירקטוריון כמישאל וקנין – זה סביר? לבטל את הסבירות בלי לשמוע לפני כן את הרמטכ"ל ואת השלכות הביטול על כל תחומי חיינו – זה סביר?
וזה מחזיר אותנו למשפט הנפלא של שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין בפסק הדין שהרחיק את דרעי בפעם השנייה מהממשלה: "כולנו מרכינים את ראשינו בפני הדין, ואילו הדין אינו מרכין את ראשו בפני איש". המשמעות האמיתית של ביטול עילת הסבירות היא שהדין מרכין מעתה את ראשו בפני הממשלה ושריה. ורק בפניהם. זו קבוצת האנשים היחידה שפטורה מהחובה לפעול לפי הדין ובסבירות - נבחרי ושליחי ציבור שפטורים מהחובה לפעול לטובת הציבור.
לכן מוטב להניח לנתניהו כשהוא עוטה את חליפת הפרשן ונתרכז בנתניהו שלובש את חליפת האיומים. אז הנה עוד משהו שהאיש לא מבין. למשפטנים יש תכונות רעות, אבל גם חיוביות. אחת מהן היא שאיומים לא מרתיעים אותם, אלא לעתים דווקא מקשיחים אותם. זוכרים את ישיבת הזובור הממשלתית שעברה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה? האם מאז יש ריכוך ונסיגה בעמדותיה? ממש לא.
ההרכב המלא, 15 שופטים, שמונה שלשום לראשונה כדי לדון בעתירה עורר מיד גל פרשנויות. ראשית, לא להותיר מקום לטענה ששופט שמרן/ליברל לא שובץ. שנית, לתת לפסק הדין את התוקף והלגיטימציה המקסימליים. ושלישית, לאותת שמדובר כאן בהכרעה הרת גורל. לא רק לעניין האפשרות לביטול תקדימי של חוק יסוד אלא למחויבותו של בית המשפט העליון לחברה, למשטר, להיסטוריה ולזהותה היהודית־דמוקרטית של מדינת ישראל.
