צריכת חשמל של עיר שלמה: כך ייראו מרכזי הנתונים הענקיים שיקומו בישראל
רשות החשמל צפויה לקבוע היום את הכללים לחיבור מרכזי נתונים (דאטה סנטרס) לרשת החשמל, עם מגבלת הספק של 200 מגה-ואט למתקן ותקרת צריכה כוללת של 20% מהחשמל בישראל ב-2030; מרכז נתונים בהספק כזה יצרוך פי ארבעה יותר חשמל ממפעל גדול, אך ישתרע על שטח של כ-5,000 מ"ר בלבד; הקמתו תעלה יותר מ-4 מיליארד שקל ותימשך כשנתיים לאחר קבלת האישורים
רשות החשמל צפויה לקבוע היום את המסגרת הרגולטורית לחיבור מרכזי נתונים (דאטה-סנטרס) לרשת החשמל, עם מגבלות הספק של 200 מגה-ואט וצריכת חשמל כוללת של עד 20% מרשת החשמל בשנת 2030.
צריכת חשמל של 200 מגה-ואט גדולה פי ארבעה מזו של מפעל גדול או מתקן להתפלת מים. לשם השוואה, מאיץ החלקיקים CERN בשוויץ, אחד מצרכני האנרגיה הגדולים באירופה, צורך כ-200 מגה-ואט בעת פעילות מלאה. זו צריכת חשמל של עיר בינונית בישראל, כמו רחובות או חולון.
ואולם, מרכז נתונים גדול לא ישתרע, בהכרח, על שטח גדול. ערן ברק, מנכ"ל חברת Serverz המקימה ומפעילה מרכזי נתונים, מעריך כי שטחו יהיה כ-5,000 מ"ר, מתוכו רק 1,600 מ"ר יוקדשו לארונות עם השרתים והיתר- למערכות קירור גדולות, הכוללות צ'ילרים (מערכת קירור במים) ולמערכות גיבוי אנרגיה, הכוללות גנרטורים וסוללות לאגירת חשמל.
הקמת מרכז נתונים מתחילה באיתור קרקע, שצריכה להיות קרובה גם לקווי הולכה (קווי מתח גבוה) ומוטב גם לצנרת הגז הטבעי, לטובת הקמת טורבינות גז בעתיד.
לאחר מכן, יש פנייה ראשונית למנהל המערכת, חברת נגה, בבקשה לאישור מקדמי ולא מחייב. לאחר תכנון סטטוטורי, מוגשות תוכניות מתאר ונגה יכולה להשיב בתשובה מחייבת.
בינתיים, היזמים מתכננים את מרכז הנתונים ומנסים להקדים ככל האפשר את הזמנת הציוד אליו. "הביקוש לכל מה שקשור למרכזי נתונים מאריך מאוד את ה-Lead Time (זמני אספקה)", אומר ברק, "הליד טיים של צ'ילרים ולוחות חשמל במתח גבוה מגיע לשנה וחצי. לכן יוצאים לרכש ובמקביל מתחילים בינוי בסיסי, מעטפת בטון וצנרת". זמן האספקה לטורבינות גז של יצרנים מוכרים מגיע לעשור.
ברק לא מתייחס לעוד רכיב שנמצא במחסור, המעבדים הגרפיים (GPU) שנמצאים בליבת מרכזי הנתונים לבינה מלאכותית, מאחר ש-Serverz לא מספקת אותם ללקוחות.
מכירת שירותי מרכזי נתונים מורכבת משלוש שכבות - חברות כמו Serverz, NED ואחרות מספקות תשתית, הכוללת מתקני חשמל, קירור וגיבוי, וכן מערכות תקשורת. את השבבים עצמם ושאר רכיבים השייכים לשרתים מספקות חברות המכונות Neocloud, כדוגמת נביוס. אלה חברות שרוכשות מעבדים גרפיים (GPU), השבבים הנחוצים לאימון מודלים של AI, ונדרשות למימון בהיקפים גדולים ומושפעות מהפחת המהיר של השבבים. חברות כמו אנתרופיק, גוגל או מיקרוסופט רוכשות זמן פעילות מחברות הנאוקלאוד ולעתים מוכרות אותו לחולייה רביעית בשרשרת, חברות שהשירות שלהן מבוסס על מודלי הבינה המלאכותית שלהן. השרשור הארוך הזה מביא לכך שאי אפשר באמת לדעת מהו השימוש במרכז נתונים בכל רגע נתון - אולי הוא משמש חברות ישראליות ואולי זרות, וכנראה, את כולן ביחד כל הזמן.
זמן ההקמה של מרכז נתונים הוא כשנתיים לאחר קבלת כל האישורים הנדרשים. והעלות מוערכת ביותר מ-4 מיליארד שקל למרכז כזה בהספק של 200 מגה-ואט.
במרכז נתונים גדול יש מערכת כפולה לגיבוי אנרגיה, במקרה של שיבושים באספקת החשמל - סוללות גדולות לצד גנרטורים הפועלים על סולר. הסוללות (UPS) מאפשרות למתקן להמשיך להפעיל בזמן שבו הגנרטורים מותנעים ומסתנכרנים עם מערכת החשמל, תוך כחצי דקה לכל היותר. בכל מקרה, אי אפשר ליצור יתירות לכל החשמל במרכזי נתונים גדולים, בהספק של 100 מגה-ואט ומעלה, וההנחה היא שרק חלק מהשרתים יוכלו להמשיך לפעול במקרה של הפסקת חשמל.
ואחרי כל זאת, בענף ההייטק מסתכלים קדימה, לשימוש במחשבים קוונטיים. החדשות הטובות הן שהם קטנים יותר וזקוקים לפחות שטח ממרכזי הנתונים הנבנים כעת, ואולם, לפי חלק מההערכות, צריכת החשמל שלהם עלולה להיות גבוהה אף יותר.
