ניתוח
ההפיכה המשטרית עולה שלב: סיכול תוצאות הבחירות
הבוחרים הערבים הם מוקד המתקפה של השלטון המובס, שמנסה להטיל ספק בטוהר הבחירות ולערער על הלגיטימיות של תוצאותיהן. זהו דפוס פעולה המוכר ממשטרים דיקטטוריים ופשיסטיים: ערעור אמון הציבור וגיוס תומכי השלטון נגד הכרעת הבוחר
עד היום דיברנו על הפיכה משטרית כצבר יוזמות ומהלכים (בעיקר חקיקה ומינויים) שתכליתם להסיר מהשלטון פיקוח ולאפשר לו חופש פעולה בלתי מוגבל. הניסיון של הימים האחרונים לסכל את תוצאות הבחירות הוא החמרה ועליית שלב בהפיכה.
עד היום דיברנו על ההפיכה המשטרית בהקשר של המשפט המפורסם של מירי רגב: "בשביל מה לנו התאגיד (או החברות הממשלתיות/הייעוץ המשפטי/השב"כ/המשטרה) אם אנחנו לא שולטים בו". והיום אנחנו עולים שלב – בשביל מה לנו בחירות אם אנחנו לא מנצחים בהן.
התפיסה המשולבת בין ה"רפורמה" לבין "בשביל מה לנו..." היא תמצית מזוקקת של קואליציית הימין-על-מלא, שמשתלבת גם עם הציווי שטבע זאב ז'בוטינסקי: "אלוהים לשלטון בחרתנו". ציווי שמופקע לטובת העליונות היהודית ומתדלק את הגזענות ואת הדה-לגיטימציה לבוחרים ולנבחרים הערבים. ציווי שמשמעותו היא ששלטון שלא מבוסס על רוב יהודי הוא חסר תוקף. הוא לא תקף ולא חוקי. את הרעיון הזה תרגם יגאל עמיר לשלוש יריות אקדח קטלניות שרצחו ראש ממשלה שביקש לכונן מהלך מדיני על קולות ערבים.
אי הכרה בתוצאות הבחירות היא עליית מדרגה משמעותית בהפיכה המשטרית. והיא מסתייעת בפרוטוקול הדיקטטורי-פשיסטי המוכר: השלטון ממנה את ראשי השירותים החשאיים, שנאמנים לו וממלאים את ציפיותיו – להטיל ספק בטוהר הבחירות כדי לערער את אמון הציבור, לגייס ולהלהיט את תומכי הממשלה שהפסידה כדי למרוד בתוצאות.
התשתית לכך הוכנה בשנות שלטונה של קואליציית נתניהו. בעיקר באמצעות קעקוע הסמכות והאמון ביועצת המשפטית לממשלה ואף בפיטוריה, שנמנעו בידי בג"ץ, שגם הוא נצבע ברפש ובדה-לגיטימציה. וזאת כדי להציג את שומרי הסף המשפטיים כמוטים מראש בידי הרצון להפיל את הממשלה. למזלה הגדול של הדמוקרטיה הישראלית החזיקו היועצת ובג"ץ את האצבע בסכר ומנעו כמיטב יכולתם מהאשד העכור לפרוץ ולהציף. הם קנו לעם ישראל זמן כדי להגיע לבחירות ולשנות את תמונת השלטון. הבחירות בישראל לא היו בין ימין לשמאל וגם לא בין השסעים המוכרים האחרים. הן היו, כפי שהגדיר הסופר אסף ענברי, בין ליברליזם למשיחיות. ובבחירות האלה קואליציית המשיחיות הובסה. אלא שהבוחר הישראלי הציב אתגר למנצחים – אין לכם רוב בלי הערבים.
אז עכשיו מסתער השלטון המובס על הערבים. בראש הגייסות מתייצב ראש השב"כ דוד זיני, סוג של משיחיסט. ושוב, בצד הליברלי מתייצבת היועצת המשפטית לממשלה עם העמדה המקצועית הברורה – אין לחקור נבחרי ציבור (כולל ערבים) ללא ראיה. ולא רק נבחרי ציבור. "במדינת חוק", כתבה היועצת, "לא ניתן לחקור אזרחים או נבחרי ציבור ללא ראיות המצדיקות זאת". בהודעתה ציינה כי "השב"כ אינו מעביר מזה יומיים את חומרי החקירה שנאספו לצוות החקירה המיוחד שהוקם על פי המלצת השופט סולברג, בשיתוף המשטרה ובליווי הפרקליטות, ובכך מעוכב למעשה הטיפול בנושא". הביקורת כאן חמורה שבעתיים מכפי שהיא נכתבה ונקראת, אבל דווקא הרשמיות המקצועית הצוננת הזו היא תמרור אזהרה בוהק אל מול אחד מאוכפי החוק החיוניים ביותר בדמוקרטיה.
האם זיני החרד מההתערבות הקטארית בבחירות כבר מיצה את חקירת חדירת הכסף הקטארי ללשכת ראש הממשלה? עדיין לא. הסכנה המוחשית והמיידית מבחינתו היא בקלפיות הערבים. הרי ידוע שהערבים הם תומכי בן גביר מושבעים, ורק סטיפות עבות של דולרים יגרמו להם לבגוד בבן גביר ולהצביע לרע"מ ולמשותפת. הנה נמצא ההסבר למה המפלגות הערביות המריאו ובן גביר כשל: בגלל הכסף הקטארי. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, לא קנה את המניפולציה הזו והודיע שתוצאות הבחירות לא נפגמו, אפילו אם בשוליהן יתבררו חריגות ועבירות. אבל, היי, למה לנו יו"ר ועדת בחירות אם אנחנו לא שולטים בו?
