חלוקת רכוש - כשהאג'נדה משתלטת על החוק
מאמר המתייחס לפס"ד של העליון אשר קבע חלוקת רכוש בהתאם להלכת השיתוף הספציפי והעביר חלק ממתנה שקיבלה האישה מאביה לבעל
קיימים מקרים, בהם נגרמת פגיעה חמורה לרכושו של אדם אשר מתחתן במדינת ישראל. זאת, למרות האמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על פיו: אין פוגעים ברכושו של אדם. כמו כן, הפגיעה מתרחשת, בניגוד לאמור בחוק יחסי ממון הקובע כי, נכסים חיצוניים (ירושות, מתנות ורכוש שהביא אדם לפני הנישואין) לא יחולקו לעת גירושין בין הצדדים.
לאישה היו חמש דירות אשר היו רשומות על שמה, מאחר שהן היוו חלק ממתנה שקיבלה מאביה לפני הנישואין. בסוף יוני 2025, בבע"מ 5620/24, קבע ביהמ"ש העליון כי על אישה, להעביר מחצית מחמש הדירות לבעלה.
בטרם נישאו בני הזוג, האישה קיבלה במתנה מאביה 2 חלקות של קרקע חקלאית בנס ציונה, אשר נרשמו על שמה בלבד. במהלך הנישואין, אחת מן הקרקעות הופשרה לבנייה. לאחר ההפשרה התגבשה עסקת קומבינציה, בגינה האישה קיבלה כספים בסך של מעל שני מיליון ₪ ושבע דירות. האישה מכרה שתי דירות והעבירה את כספי המכירה לחשבון המשותף. הבעל הוסיף לכספים אלו סך של 1.3 מיליון ₪ בלבד, אותם הוא קיבל בירושה. באמצעות הכספים שהפקידה האישה והכספים שהפקיד הבעל, הצדדים רכשו דירת מגורים משותפת ברעננה, בה הם התגוררו עם ילדיהם.
בני הזוג היו נשואים משנת 1996 עד שנת 2019 ובהיבטים רבים הם חיו חיי שיתוף. האישה שחמשת הדירות היו רשומות על שמה בלבד, הפקידה את דמי השכירות שקיבלה בגינן בחשבון המשותף. הצדדים רכשו דירה נוספת ברעננה, אשר נרשמה על שם שניהם. לדברי הבעל, הוא פעל רבות וסייע לקידום עסקת הקומבינציה בין אשתו לבין הקבלן וכמו כן, הצדדים התנהלו באופן שיתופי לאורך כל נישואיהם ועל כן מגיע לו מחצית מן הזכויות בחמשת הדירות שרשומות ע"ש האישה.
מצד האישה, חמשת הדירות בנס ציונה לא שימשו כבית המגורים של הצדדים, או כנכס אחר בעל אופי משפחתי. כמו כן, לבני הזוג היו נכסים נוספים, חלקם בבעלות נפרדת, באופן שמעיד על כך שהשיתוף ביניהם היה חלקי. מה גם, שהאישה לא רשמה מעולם את חמשת הדירות ע"ש הבעל. היא אמנם מכרה שתי דירות מתוך שבע הדירות והעבירה את תמורתן לחשבונם המשותף והכספים שימשו גם לרכישת הדירה המשותפת ברעננה, אך שאר חמשת הדירות נשארו תמיד על שם האישה.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק שהבעל יקבל מחצית מן הזכויות בחמשת הדירות בהפחתת שווי המקרקעין החקלאיים. כך פסק אף ביהמ"ש המחוזי מרכז. כבוד השופט וייצמן בדעת מיעוט קבע, כפי שקבע בהמשך ביהמ"ש העליון, כי מאחר שמדובר בשיתוף ספציפי בנכס שהוא שיתוף קנייני שוויוני באופן מלא ומיידי, הבעל יקבל מחצית מן הזכויות בחמש הדירות.
סעיף 5 א לחוק יחסי ממון, מוציא מכלל איזון המשאבים נכסים חיצוניים.
בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין אבו רומי חזר על ההלכה שנקבעה בעניין יעקובי, שלפיה חזקת השיתוף לא חלה על זוגות הכפופים לחוק יחסי ממון. עם זאת, נפסק כי אין באמור כדי למנוע מבן זוג לטעון – "מכוח דין כללי כלשהו", דוגמת "דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום-הלב." מכאן, בית המשפט העליון פיתח את מה שקרוי "הלכת השיתוף הספציפי", כדי למנוע עיוותים שהחוק עלול לגרום, לתפיסת עולמו של ביהמ"ש, במקרים בהם חוסר הצדק חוסר תום הלב וזעקת ההגינות עולים באופן קיצוני. הלכת השיתוף הספציפי התפתחה, בעיקרו של דבר, על בסיס דוקטרינת החוזה מכללא, שהוא הסכם אשר מוסק מהתנהגות הצדדים.
לעניין שימוש בהלכת השיתוף הספציפי, במצב בו זעקת ההגינות עולה באופן קיצוני, ניקח לדוגמה את פסק דינה של כבוד השופטת ורד שביט פינקלשטיין מיולי 2016. במקרה זה, היה מדובר על בני זוג אשר היו נשואים במשך 40 שנים. האישה עבדה לפרנסת המשפחה במשך 15 שנים ועד שילדה 8 ילדים. הבעל החל לעבוד רק 15 שנים לאחר שהם נשאו. שני הצדדים קיבלו סיוע ממשפחותיהם. לאורך השנים, הצדדים חיו בצניעות ומצמצום. אין כלל ספק שמדובר בחיי נישואין ממושכים, בחיי שיתוף שהיו בין הצדדים ובכך שהאישה תרמה הרבה יותר מבעלה לפרנסת משפחתה. כבוד השופטת פינקלשטיין קבעה, כי האישה החרדית שהיא אם ל 17 ילדים, אשר היתה נשואה כארבעים שנים, תקבל מחצית מחלק בירושת מיליונים של בעלה. היא קבעה, כי הבעל נהג שיתוף בדמי השכירות אשר קיבל מחלקו בירושת אביו, כאשר החלק נגזר מ- 104 דירות אשר נמצאות בארה"ב ומדירות נוספות אשר נמצאות בגרמניה. הבעל הפקיד את דמי השכירות בחשבון המשותף והשתמש בהם להוצאות עבור בני המשפחה.
מקרה כזה, בו אם לא היו מועברים לאישה כספים היא היתה נשארת בלא כלום, שונה לחלוטין מהמקרה בו עסקינן, בו שני הצדדים הנם בעלי רכוש ונכסים ולא היה נגרם לבעל כל אסון כלכלי, אם הוא לא היה מקבל לידיו מחצית מחמשת הדירות שהיו רשומות על שם האישה.
במצב בו בתי המשפט מבססים את פסיקותיהם בתחום חלוקת הרכוש בין בני זוג, יותר ויותר על שיקול דעת בית המשפט המנוגדת לחוק, מתערערת היציבות והודאות אצל אזרחי ישראל, באשר לפסיקות אלו. החוק לא מקנה ודאות כלשהי ופסקי דין נקבעים, בהתאם לאופי ולאג'נדה של היושב/ת בדין. החוק הוא לא אות מתה וכשבתי המשפט מצמצמים את הפסיקה שמוציאה מכלל איזון המשאבים את הנכסים החיצוניים ומרחיבים את הפסיקה שמאפשרת להשתמש בהלכת השיתוף הספציפי, שהיא בפועל פסיקה בהתאם לתפיסת עולמו של היושב/ת בדין, החוק עלול להיות מרוקן מתוכן. כאשר ביהמ"ש שם את שיקול דעתו מעל לחוק, ופוסק בהתאם לפרשנות של התנהגות הצדדים, הוא לוקח לעצמו כוח לחרוץ גורלות ולקבוע, כי לשיקול הדעת שלו, יש עדיפות על פני מה שקובע החוק. כאשר ביהמ"ש משתמש בשיקול דעתו ולא פוסק בהתאם לחוק היבש, הוא אמור לעשות כן, במקרי קיצון בלבד, בו יגרם נזק ושבר גדול לצד השני, אם הוא לא יעשה כן.
עוד לעניין הבע"מ בו עיסקינן, רובנו חיים בזוגיות כזו או אחרת. רובנו מסייעים לבן / בת הזוג שלנו. בעיני חלקנו או רובנו, חלק ממערכת היחסים הזוגית, טומן בחובו סיוע לבן /בת הזוג. אם זה הגבר שמבשל כשאשתו לא יודעת או לא רוצה לבשל, או עורכת הדין שמסייעת לבעלה בתחומים משפטיים שונים ולהיפך. במקרה זה, בו הבעל סייע לאישה בנוגע לעסקת הקומבינציה עם הקבלן, הדבר לא אמור להכריע את הדין בפסק הדין ולהוכיח כי מתקיים שיתוף ספציפי בנכס. האישה העבירה חלק נאה מרכושה לטובת השיתוף בין הצדדים, אך השאירה בידיה ועל שמה חמש דירות. לתפיסתינו, העובדה שהאישה השאירה את חמשת הדירות על שמה ולא נטען שהיא עשתה כן משיקולי מס, מעידה יותר מכל דבר אחר על כך שהיא לא היתה מעוניינת לקיים שיתוף בדירות הללו.
עולה מתוצאת פסק דינו של ביהמ"ש העליון, שבכל מצב, חובה על כל אדם שמתחתן במדינת ישראל ומעוניין להגן על רכוש קיים או עתידי, לחתום על הסכם ממון. נשאלת השאלה, מה יעשה האזרח הקטן, כשבתי המשפט יחליטו לפרש את הסכמי הממון לפי תפיסת עולמם? אם החוק לא קובע, אז למה לעצור שם? הסכם הממון יהיה נתון לפרשנות שתרוקן אותו מתוכן וכבר היו דברים מעולם.
אזרחי ישראל חייבים לדעת, שמותר להם להתנהל מתוך שיתוף מלא במהלך החיים המשותפים עם הבעל ועם האישה. עוד הם חייבים לדעת, שהחוק והסכמי הממון יגנו עליהם, כשהם יבקשו להתגרש. הם רשאים להתנהל בשיתוף מלא ולדעת, שבתי המשפט לא יפרשו את ההתנהגות השיתופית ככזו, אשר תקבע כי לעת גירושין, יהיה עליהם להעביר רכוש שלא התכוונו להעביר לבני/בנות זוגם. הם זכאים לבטוח גם בחוק וגם בהסכמי הממון עליהם הם יחתמו, מתוך ידיעה שבתי המשפט לא יקבעו שהם חייבים להעביר רכוש חיצוני מוגן זה, לבני/בנות זוגם לעת גירושין. אם לא כן, מדינת ישראל תמצא עצמה במדרון חלקלק ובעייתי מאוד, שעלול להוביל לפגיעה בזכויות היסוד של אזרחי מדינת ישראל.
מאת: עו"ד יעל גיל ועו"ד אור פינקלשטיין ממשרד עו"ד יעל גיל
