אי אפשר לעשות אקזיט ממשבר החינוך
ישראל אוהבת לקרוא לעצמה אומת חדשנות, אבל מתנהלת כאילו דור הממציאים הבא יצמח כאן מעצמו. תוצאות מבחני פיז״ה הן אזהרה כלכלית: מדינה שלא מעניקה לילדיה כלים ללמוד, לחשוב ולפתור בעיות חדשות שוחקת את הבסיס שעליו נשענת הצלחתה. אי אפשר להתגאות בהייטק הישראלי ולהתעלם ממה שקורה בכיתות שמהן אמור לצמוח הדור הבא שלו.
כחבר בצוות המומחים של ה-OECD שהוביל את פיתוח המבחנים בפתרון בעיות חישוביות, אני מכיר את מה שמסתתר מאחורי הציונים. הירידה במתמטיקה, בקריאה ובמדעים מחייבת אותנו להסתכל למציאות בעיניים. נכון להיזהר מפרשנות יתר, בוודאי לנוכח המלחמה. אלא שתלמידי הצפון הוחרגו מהניתוחים בישראל, וגם בתי ספר חרדיים רבים שאינם מלמדים לימודי ליבה אינם כלולים בתוצאות. המלחמה מחייבת התייחסות, אבל היא אינה יכולה להסביר לבדה כשלים עמוקים שנוצרו במשך שנים.
מעבר לציונים, יש כאן שלוש בעיות שאסור להתעלם מהן. הראשונה נעוצה במה שהמבחנים מודדים. מבחני פיז״ה אינם מסתפקים בבדיקת ידע תבניתי, אלא בוחנים את היכולת לעשות בו שימוש מועיל. במדעים, למשל, נדרשת היכולת להסביר תופעות, להעריך מחקרים, לפרש מידע בביקורתיות ולהשתמש בו לקבלת החלטות. אלו דרישות שונות מחישוב הזמן שיידרש לתפוח ליפול מעץ שגובהו חמישה מטרים. תלמידים צריכים להבין את השיקולים בנוגע לחיסוני שפעת או להשפעת אמצעי תחבורה על האקלים. השאלה אינה רק אם הם מצליחים לפתור תרגילים מוכרים, אלא אם הלימוד מפתח חשיבה, סקרנות ויכולת להתמודד עם שאלות חדשות.
בבחינה שהייתי שותף לכתיבתה בחרנו בכוונה נושאים שתלמידים לא למדו בכיתה. ביקשנו לבחון כיצד הם בונים ידע חדש, מסיקים מסקנות ומשתמשים בעזרים דיגיטליים לפתרון בעיות מורכבות. השאלה אינה רק אם תלמידים יודעים לשנן, אלא כיצד הם לומדים כשהם עצמם אחראים לתהליך. אנחנו נוטים לחשוב שתלמידי ישראל טובים בבעיות אמיתיות ומורכבות, אלא שההישגים במבחנים אינם מצדיקים את הביטחון העצמי הזה. המשמעות חורגת מיום הבחינה: אלה הכלים שיאפשרו לבוגרים להשתלב בעולם העבודה, לרכוש מיומנויות ולהשתתף בשיח הציבורי. החינוך צריך להעניק אותם לכל ילד בכל בית ספר.
הנושא השני הוא הפערים בתוך ישראל. במדעים, הפער בין תלמידים מרקע חברתי וכלכלי חזק לחלש נותר יציב לאורך עשור, בזמן שהפער הממוצע במדינות ה-OECD הצטמצם. מערכת חינוך שמכוונת רק לשכבות מסוימות ומתעלמת מפערים מובילה לחברה פחות שוויונית ופוגעת ביכולתה לשגשג.
הכלכלה הישראלית נשענת על שכבה מצומצמת של חברות ועובדים מצליחים, בעיקר בהייטק. כדי לשמר את ההצלחות ולהרחיב אותן אי אפשר להמשיך להסתמך רק על אותה שכבה. חשוב להתמודד עם הפערים באופן שיטתי, ולא להשלים עם מצב שבו הרקע של ילד קובע את ההזדמנויות שיקבל. זו שאלה חברתית וכלכלית גם יחד.
וזה מוביל אותי לנושא השלישי, ואולי החשוב מכולם. בכל פעם שתוצאות פיז״ה מתפרסמות, כותרות העיתונים זועקות. אבל הפערים שהמבחנים מזהים הם תוצאה של פערים עמוקים ועקביים, שמתקיימים גם בין הבחינות. חשוב שאנחנו, כחברה, נעמיד את החינוך בראש סדר העדיפויות ונגדיר: מי אנחנו רוצים להיות? אילו כלים אנחנו רוצים שבתי הספר ייתנו לילדים שלנו?
להחלטות שאנחנו מקבלים, ובהן ויתור על לימודי ליבה, הימנעות משיח על מהות המדע והתעלמות מהמשבר בהוראה, יש השלכות ברורות על מי יהיו בוגרי מערכת החינוך שלנו, ועם איזה מנוע כלכלי, וחשוב יותר, ערכי, אנחנו מתקדמים לעבר העתיד.
מבחני פיז״ה לא בודקים רק את לוח הכפל. הם מנבאים את החוסן הכלכלי והחברתי של החברה שלנו בעתיד. זוהי קריאת השכמה לגבי עתיד המדינה. כי בנפשנו היא.
פרופ' עדו רול הוא חבר סגל בפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון וראש צוות מומחים בארגון ה-OECD, בין היתר בפיתוח תחומים חדשניים עבור מבחני פיז"ה (PISA)
