העסקים הקטנים: 5 שנים של נדידה ממשבר למשבר – בלי רשת ביטחון
העסקים הקטנים בישראל חיים במציאות של הישרדות יומיומית. כבר חמש שנים שהם מדלגים ממשבר למשבר – מקורונה, דרך חוסר יציבות שלטונית, המשבר הכלכלי-חברתי, מתקפת ה־7 באוקטובר, ועכשיו מלחמה מול איראן. והם נכנסים לכל משבר חדש כשהם מוחלשים יותר מקודמיו.
בעוד המדינה ממוקדת באתגרים ביטחוניים – מוצדקים ככל שיהיו – היא מתעלמת מהשדרה הכלכלית הרגישה ביותר שלה. העסקים הקטנים והזעירים, שהם הרוב המכריע של המשק, ממשיכים לשרוד בלי רשת ביטחון, בלי מדיניות מותאמת, ובלי כל התייחסות לעובדה שהם אינם בנויים לעמוד בטלטלות חוזרות.
האם ייתכן שאחרי חמש שנים של שבר מתמשך, עדיין אין למדינה מתווה מיידי לעסקים קטנים? מדוע בכל פעם מחדש היא מחכה שבועות – לפעמים חודשים – עד שמגיע סיוע, אם בכלל?
התשובה מצערת אך ברורה: העסקים הקטנים לא נמצאים בראש סדר העדיפויות הלאומי. כוחם הפוליטי זניח, השפעתם הכלכלית הלא מרוכזת נדחקת מול הלוביסטים של הבנקים, חברות הביטוח והתאגידים הגדולים. עסק קטן לא יכול להרשות לעצמו לחכות. כשהמשק נעצר – ההכנסה נעלמת באותו רגע.
הפגיעה חמורה במיוחד אצל נשים עצמאיות – רבות מהן נושאות לבד את נטל הבית, הילדים והפרנסה. היום, יש כ־17,000 בעלות עסקים שבני זוגן גויסו למילואים. עבור רבות מהן, המשמעות היא סגירת העסק בפועל. איך הן אמורות לממן את ימי ההשבתה הללו? איך להחזיק מעמד עד שמנגנון הפיצויים יתעורר?
כשסוף-סוף מגיע סיוע, הוא לרוב עקום, מנותק מהמציאות, ואף מעוות תמריצים. הדרישה להוכיח ירידה במחזור ביחס לשנה שעברה פוגעת דווקא בעסקים מצליחים שהיו בתנופת צמיחה. עסק שגדל השנה – מהלך מבורך – לא יקבל פיצוי. יועצת עסקית שגייסה 30% לקוחות חדשים, ואז איבדה הכל במלחמה? לא זכאית. המסר ברור: הצלחה לא משתלמת בטווח הארוך.
אבל הכסף הוא לא הבעיה היחידה. גם כשהוא מגיע – הוא לעיתים קרובות פשוט נבלע. בעלי העסקים לא תמיד יודעים איך לנתב אותו נכון: הכסף נכנס לעו"ש, מכסה חובות שוטפים, והעסק ממשיך לדשדש. מה שחסר הוא מעטפת: ליווי מקצועי, ייעוץ מעשי, תוכנית להבראה אמיתית. בלי זה, הפיצוי הוא פלסטר בלבד – לא פתרון.
בעיה נוספת היא חוסר ההבחנה. המדינה ממשיכה להתייחס לעסקים הקטנים כאילו הם מקשה אחת – אבל המרחק בין בעלת קליניקה ביישוב קטן, למנהל סטארט-אפ צעיר בתל אביב, הוא אינסופי. הפתרונות צריכים להיות דיפרנציאליים: לפי תחום, ותק, מיקום גיאוגרפי, מספר מועסקים ועוד.
אז מה כן צריך לקרות?
המדינה חייבת להכין מתווה חירום קבוע, ברור, מוכן להפעלה ברגע שפורץ משבר. לא טלאי זמני, אלא תוכנית מקיפה שכוללת: תמיכה כספית מיידית, עם קריטריונים גמישים שמתחשבים בצמיחה ולא רק בירידה; ליווי מקצועי ואישי לכל עסק קטן שזקוק לשיקום – באמצעות גופים מוכרים בשטח; תמריצים להעסקה ולשימור עסקים פעילים, כולל הקלות רגולטוריות והחזרים על עלויות קבועות; התייחסות ייחודית לנשים עצמאיות, עם מענים מותאמים למצבים משפחתיים, כמו בן זוג במילואים.
אם לא נפעל עכשיו, נמצא את עצמנו בעוד שנים בודדות עם משק שנשען על קומץ חברות ענק. זה לא חזון של כלכלה חופשית – אלא של אוליגרכיה עסקית, שבה רק מי שמחובר שורד. האם זו באמת המדינה שאנחנו רוצים להיות?
צופית גורדון היא מנכ"לית עמותת "יוזמות עתיד", המלווה נשים בתהליכי הקמה ופיתוח של עסקים עצמאיים
