הקיבוצים יכולים לחזור להיות מנוע צמיחה של המשק הישראלי
לפני יותר ממאה שנים החלה להתפתח בארץ ישראל אחת התופעות החברתיות והכלכליות המרתקות בתולדות הציונות: התנועה הקיבוצית. במשך עשרות שנים היא הייתה הרבה יותר מצורת התיישבות. היא הייתה כוח חלוצי, כלכלי, ביטחוני ופוליטי שמילא תפקיד מרכזי בהקמת המדינה ובעיצוב דמותה. הקיבוצים תרמו להתיישבות, לחקלאות, לתעשייה, לביטחון ולמנהיגות הלאומית, והיוו מודל לחברה המבוססת על שיתוף, ערבות הדדית ותחושת שליחות.
אלא שמאז המהפך הפוליטי ב-1977, וביתר שאת מאמצע שנות השמונים, בעקבות משבר פיננסי חריף שנבע בין היתר מהשקעות כושלות ומניהול פיננסי לא אחראי, התנועה נמצאת בתהליך מתמשך של שחיקת ערכה היחסי. לפי אומדנים המבוססים על נתוני התאחדות התעשיינים, הלמ"ס ומכון טבנקין היוותה הכלכלה הקיבוצית כ-4.5% מהכלכלה הישראלית בשנת 2000. מאז נרשמה מגמת ירידה עקבית ובשנת 2025 הצטמצם חלקה בכלכלת ישראל לכ-2.5%. בזירה הפוליטית התמונה דומה: לראשונה מקום המדינה, בכנסת הנוכחית אין אפילו חבר קיבוץ אחד מכהן. גם במערכת הביטחון ובצה"ל הלך ונשחק משקלם היחסי של בני הקיבוצים, שבעבר בלטו במיוחד בפיקוד על היחידות הלוחמות ובצמרת הצבאית. כבר עשרות שנים אין אף חבר קיבוץ מכהן בפורום מטכ"ל.
אבל מוקדם להספיד את התנועה הקיבוצית. נתונים שהוצגו בכנס צמיחת הקיבוצים שהתקיים לאחרונה בשפיים, מצביעים על מגמת התחדשות כלכלית משמעותית. שיעור הקיבוצים שהונם העצמי עולה על 100 מיליון שקל כמעט הוכפל — מ־20% ב־2009 ל־39% ב־2024. בשנים 2022 ו־2023 נוסדו בקיבוצים 148 ו־77 חברות הזנק, בהתאמה. ב־2026, 64% מהקיבוצים כבר מנהלים את תחום האנרגיה המתחדשת כענף כלכלי עצמאי, לעומת 51% בלבד שנתיים קודם לכן. הקיבוצים מהווים גם כ־10% ממכירות התעשייה בישראל, וכ־60% מתפוקת החלב המקומית. אלה אינם נתונים של מגזר שהולך ונעלם, אלא של מגזר שעדיין מחזיק בנכסים וביכולות משמעותיים.
ההצלחות העסקיות של הקיבוצים אינן חדשות. נטפים, פלסאון, תמה, פלרם וערד הן דוגמאות לחברות שצמחו בקיבוצים והפכו לשחקניות משמעותיות בשווקים בינלאומיים. קיבוצים רבים פיתחו גם פעילות בתחומי הנדל״ן, המסחר והאנרגיה. אולם לצד ההצלחות יש גם סיפורים מורכבים יותר. עמיעד מערכות מים, אבן קיסר ומיטרוניקס, למשל, הגיעו להישגים מרשימים ולמעמד בינלאומי, אך בהמשך התמודדו עם קשיים ועם שחיקה ניכרת בערכן. הלקח הוא שלא די להקים חברות מצליחות; צריך לדעת לשמר את יתרונן התחרותי לאורך זמן, להתחדש, להשקיע בטכנולוגיה, להיכנס לשווקים חדשים ולנהל סיכונים. לא רק Build, אלא Build to Last.
כדי לשוב ולהיות רלוונטית, התנועה הקיבוצית צריכה לזהות תחומים שבהם היתרונות היחסיים שלה פוגשים צרכים אסטרטגיים של ישראל. שניים כאלה בולטים במיוחד: אנרגיה מתחדשת וביטחון המזון.
בתחום האנרגיה המתחדשת, לקיבוצים יש יתרון ברור: שטחים, מבנים, מאגרי מים, תשתיות וניסיון בניהול פעילות חקלאית ותעשייתית. אין הכרח להעמיד ייצור חשמל סולארי או באמצעות טורבינות רוח מול ייצור מזון. מתקנים אגרו־וולטאיים מאפשרים, במקומות המתאימים, לשלב בין השניים; אפשר להרחיב את השימוש באנרגיה סולארית גם על גגות מבנים, מאגרי מים וחניונים, ובשטחים שאינם מתאימים לחקלאות אינטנסיבית. לצד הגדלת הייצור, יש לפתח יכולות אגירה באמצעות סוללות ומתקני אגירה שאובה, כדוגמת המתקן בגלבוע, ולבחון אפשרויות נוספות, בין היתר בגולן ובגליל. הקיבוצים יכולים להיות שותפים מרכזיים בפרויקטים האלה — לא רק כבעלי קרקע, אלא כיזמים וכמשקיעים.
התחום השני הוא ביטחון המזון. המלחמות והשיבושים בשרשראות האספקה שחווה העולם בשנים האחרונות המחישו את הסיכון בתלות מוגזמת ביבוא מזון. אין פירוש הדבר שישראל צריכה לייצר בעצמה כל מוצר מזון, אלא שעליה לחזק את יכולתה להבטיח אספקה מגוונת ומתן מענה לביקוש המקומי גם בעת משבר. לקיבוצים יש קרקע, ידע חקלאי, תשתיות ייצור וניסיון תעשייתי. חיבור שלהם למרכז החדשנות כנרת בצמח, לחממת הפודטק Fresh Start בקריית שמונה ולפקולטה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון בטכניון עשוי ליצור בצפון אקוסיסטם שלם: מחקלאות מדייקת ופיתוח זנים עמידים, דרך טכנולוגיות מזון וחלבונים חדשים, ועד לעיבוד תוצרת, ייצור אריזות חכמות והקמת חברות המייצאות לשווקים בינלאומיים.
בועז גולני
מימוש הפוטנציאל הזה מחייב גם שינוי חברתי. קיבוצים שעדיין דבקים בתפיסה של שיתוף מלא צריכים לבחון מעבר הדרגתי למודל המעניק לחברים בעלות פרטית על נכסיהם ואחריות אישית לניהול משק הבית. אין פירוש הדבר ויתור על קהילה, ערבות הדדית או עזרה לחברים בשעת הצורך. להפך: אפשר לשמר את היתרונות החברתיים של הקיבוץ, אך להחליף שיתוף כפוי באחריות אישית, ביוזמה וביכולת של כל חבר להשפיע על עתידו הכלכלי. לצד זאת נדרשים ניהול מקצועי, גישה להון, שיתופי פעולה עם חברות טכנולוגיה ומשקיעים, ויכולת למשוך יזמים וכוח אדם איכותי.
אפשר וראוי להציב לתנועה הקיבוצית יעד שאפתני אך בר-השגה: להכפיל בתוך עשור את חלקה של הכלכלה הקיבוצית במשק, מכ־2.5% לכ־5%. אין מדובר בניסיון לשחזר את הקיבוץ של פעם, אלא בהמצאתו מחדש. אם התנועה הקיבוצית תשכיל לחבר בין נכסיה ההיסטוריים — קרקע, קהילה, חקלאות ותעשייה — לבין חדשנות, הון וניהול מתקדם, היא תוכל לשוב ולהיות לא רק סיפור של הצלחה מקומית, אלא מנוע צמיחה בעל חשיבות לאומית.
בועז גולני הוא עמית מחקר בכיר במוסד נאמן ופרופסור אמריטוס בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון החוקר נושאים שונים של חקר ביצועים יישומי. הוא שימש בשורה של תפקידי ניהול בטכניון וכן כיועץ וחבר במועצות מנהלים של חברות וארגונים שונים
