המדינה מפסיקה לסבסד טיפולים פרטיים להתפתחות הילד: מי ישלם?
הפעימה הראשונה בצמצום מסלולי ההחזרים על טיפולי התפתחות הילד יצאה לדרך השבוע. המטרה היא העברת האחריות למערכת הבריאות הציבורית והורדת מחירי הטיפולים. אלא שלא ברור אם לקופות החולים יש יכולת לקלוט אלפי מטופלים חדשים במיידי, והאם המהלך רק יעמיק את אי־השיוויון במערכת
ביום ראשון חלה נקודת מפנה בשירותי התפתחות הילד: מסלולי ההחזרים, שבהם המדינה מסבסדת טיפולים פרטיים, החלו להיסגר. זאת, כחלק מניסיון של הממשלה להסיט בחזרה את מרכז הכובד של שירותי התפתחות הילד מהמערכת הפרטית אל קופות החולים. בשלב הראשון, שנכנס לתוקף בתחילת השבוע, בוטלו ההחזרים רק עבור ילדים "חדשים" — כלומר ילדים עד גיל 6, שאינם מאובחנים עם אוטיזם או נכות סומטית (לקויות גופניות או עצביות מורכבות כמו שיתוק מוחין או ניוון שרירים), שאינם גרים באזורי מיעוט תשתית, ושעדיין לא מקבלים החזרים.
אך בהדרגה, רשימת ההחרגות תצטמצם, ועד 2030 יבוטלו כלל ההחזרים של קופות החולים על טיפולים פרטיים, כולל של ילדים במצבים מורכבים יותר, כמו אוטיזם, וכולל מי שמקבלים כבר החזרים. המשמעות היא שהורים לילד שאובחן לדוגמא עם עיכוב שפתי, יוכלו לבחור בין שתי חלופות: קביעת תור בקופת החולים, או תשלום על הטיפול הפרטי מכיסם, ללא סיוע מהמדינה.
מערך התפתחות הילד הוא למעשה רשת הביטחון הטיפולית של הגיל הרך (לרוב עד גיל 9). הוא כולל קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה התפתחותית וכן גם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. זאת, במטרה לנצל את "חלון ההזדמנויות" הקריטי של השנים הראשונות כדי שטיפול ממוקד יצמצם פערים וימנע צורך בתמיכה משמעותית יותר בהמשך הדרך. לפי משרד הבריאות, ב־2024 טופלו במערך התפתחות הילד כ־358 אלף מטופלים, מתוכם כ־53 אלף עשו זאת דרך מסלול החזר.
את שיטת ההחזרים הכספיים שמונהגת מזה מספר שנים, במסגרתה המדינה מסבסדת שירותים פרטיים במימון ציבורי, ולמעשה מסירה אחריות מאספקת השירות ומאיכותו, רואים במשרדי האוצר והבריאות כטעות היסטורית, שנוצרה בניסיון להתמודד עם העומס ההולך וגובר על המערכת הציבורית. שיטה זו יצרה כדור שלג, אותו הממשלה מנסה לבלום כעת: ככל שהמדינה מספקת יותר החזרים על טיפולים פרטיים, כך גובר התמריץ של המטפלים לעזוב את קופות החולים לטובת הקליניקות הפרטיות, שם השכר גבוה יותר.
התוצאה היא ייבוש של המערכת הציבורית, הגברת העומס עליה והסטה נוספת אל המגזר הפרטי, כשכל התהליך גם מביא לעליית מחירים במערכת הפרטית. מחיר שעת טיפול עלה בחמש השנים האחרונות בכ־30% ל־342 שקל, מתוכם מתקבל החזר ממוצע של כ־200 שקל, וסך ההוצאות של קופות החולים על החזרים הוכפלו תוך 6 שנים ל־113 מיליון שקל. בממשלה טוענים כי בנוסף לסבסוד שירות פרטי בכסף ציבורי וניפוח מחירים, המצב הנוכחי מגביר את אי השוויון, כשמי שלא יכול לעמוד בתשלומים למערכת הפרטית נאלץ לוותר על הטיפול, והטיפולים עצמם נעדרים פיקוח או בקרה.
ביטול ההחזרים נועד לתמרץ את הציבור לשוב ולהשתמש בשירותים שמציעות קופות החולים, אך המערכת הציבורית מגיעה לקו הזינוק כשהיא כבר בפיגור עמוק. זמני ההמתנה הנוכחיים במגמת החמרה: כמעט מחצית מהילדים הממתינים לטיפול פסיכולוגי (44%) ממתינים מעל לשלושה חודשים, ובמקצועות כמו קלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק התורים מגיעים לעיתים לחצי שנה ומעלה. לכן שאלת המפתח, שמבטאת את המתח בין המערכת הפרטית לציבורית היא האם המערכת הציבורית תוכל לעמוד בעומס, להציע היצע מספק של שירותים ובאיכות טובה.
בממשלה סבורים שכן, ולשם כך ייעדו תקציב של 130 מיליון שקל לקופות החולים לשירותי התפתחות הילד, הגדלת מספר הסטודנטים דרך מספר מהלכים, ביניהם פתיחת חוג נוסף לקלינאות תקשורת, לצד תקציב ייעודי לתוספות שכר בסך 90 מיליון שקל. המטרה היא להציע למטפלים מענקי התמדה של עד 22,000 שקל והעלאות שכר של עשרות אחוזים, כדי להפוך את המערכת הציבורית לתחרותית שוב מול השוק הפרטי.
מנגד, ארגוני החברה האזרחית ואיגודי המטפלים, ובהם קואליציית הארגונים למען ילדים עם מוגבלויות והחברה הישראלית לריפוי בעיסוק, מזהירים כי הרפורמה יוצאת לדרך כ"הימור על גב הילדים". לטענתם, ביטול ההחזרים מסיר את רשת הביטחון היחידה של ההורים עוד לפני שהמערכת הציבורית הוכיחה שהיא מסוגלת לקלוט את אלפי הממתינים, ומבלי שנקבעו יעדים שקופים לקיצור התורים כתנאי למעבר בין שלבי התוכנית. לפי הערכות משרד הבריאות, כבר בפעימה הנוכחית צפויים להצטרף כ־11 אלף מטופלים חדשים למסלול הציבורי של הקופות.
דרישות אלו משקפות מצב מורכב: הצלחת הרפורמה תלויה בכך שמטפלים יבחרו לחזור לעבוד במערכת הציבורית, ולשם כך הביקוש למערכת הציבורית צריך לגדול. בטווח הקצר, המשמעות היא ככל הנראה עומסים שיווצרו במערכת הציבורית, עד להגעה לנקודת שיווי משקל חדשה.
אף אחד ככל הנראה לא יודע לומר במדויק מה אותו טווח קצר ועד כמה העומסים עלולים להיות כבדים. בראיית הממשלה, זה מחיר הכרחי לשלם עבור שיפור והוזלת השירות בטווח הארוך. בנוסף, כשהממשלה הקצתה כ־80 מיליון שקל ב־2020 לשיפור השירות הציבורי, מבלי לבטל את ההחזרים, התוצאה הייתה עליית שכר גם במגזר הפרטי.
אך גם אם הרפורמה תצליח לייצב את זליגת המטפלים, היא אינה נותנת מענה למנוע העיקרי שמתדלק את המשבר: זינוק של כ־588% מאז 2013 במספר המאובחנים על הרצף האוטיסטי — קצב גידול שנתי ממוצע של כ־18% בעשור האחרון. כיום, אחד מכל 167 ישראלים מאובחן על הרצף. חלק מהעלייה נובע אמנם משינוי בינלאומי בהגדרות הרפואיות (DSM־5) המאפשרות כיום "אבחנה כפולה", אך חלק ניכר ממנה קשור למבנה זכאות חריג וייחודי לישראל.שתי ועדות מקצועיות פועלות כעת וצפויות להמליץ בקרוב על שינויים במדרג הזכאות ובקריטריונים לאבחון. עד אז, העומס צפוי להמשיך ולגדול בקצב שנתי דו־ספרתי — כזה שגם מערכת ציבורית מחוזקת וגם שוק פרטי יקר פשוט לא ערוכים לבלוע.
