הבינה המלאכותית דוהרת, העולם הפיסי לא עומד בקצב
מהפכת הבינה המלאכותית מבטיחה להפוך כמעט כל פעולה לפשוטה, מהירה ואוטומטית. אבל יש בעיה אחת: העולם הפיזי לא מתקדם באותו הקצב. הפער הזה הופך לאחד האתגרים העסקיים והניהוליים המשמעותיים של השנים הקרובות.
על עוצמותיה של מהפכת ה-AI כבר דובר בלי סוף. עוזרים אישיים, סוכנים שמבצעים פעולות, כלים לתכנות, ליצירת תמונות וסרטונים, לבניית אתרים ולניסוח מסמכים, כל אלה הופכים לחלק משגרת החיים. השימוש בהם נעשה פשוט ונגיש יותר, ויכולות שבעבר דרשו ידע מקצועי וזמן רב נמצאות כיום בהישג ידם של רבים.
אולם מרבית היכולות הללו עדיין נמצאות במרחב הדיגיטלי, בין המשתמש לבין הטלפון או המחשב שלו.
בעולם הפיזי, שבו אנחנו חיים, עובדים וצורכים, קצב השינוי שונה לחלוטין. אני יכול להשתמש בכלי AI שיזהה מה חסר בבית, ירכיב הזמנה מהסופר ואפילו ישלם במקומי. אבל מרגע שההזמנה הושלמה, מישהו צריך ללקט את המוצרים, להתמודד עם חוסרים במלאי, לארוז, להעמיס, להסיע ולסחוב אותם עד הדלת.
חוויית הזמנה דיגיטלית מצוינת אינה מבטיחה כשלעצמה שהמוצר הנכון יגיע בזמן. מאחורי ההבטחה שעל המסך פועלת מערכת פיזית של אנשים, תהליכים, מלאי, תשתיות, טמפרטורות וכלי רכב. הלקוח, בצדק, אינו מבחין בין המערכות: מבחינתו מדובר באירוע אחד.
כך גם בתחומים אחרים. תור לרופא נקבע באפליקציה, אבל הביקור עצמו מחייב לעיתים הגעה למרפאה והמתנה. תור להנפקת דרכון מוזמן בדיגיטל, אך התהליך עשוי לדרוש מפגש פיזי. כלי AI יכול למצוא עבורי את הטיסה המתאימה ביותר, אבל בשדה התעופה אעבור בידוק ביטחוני, אמתין בתור, אעלה למטוס ואחכה למזוודה במסוע. חלק קטן מן המסע השתנה מן היסוד; החלק האחר והעיקרי כפוף עדיין למגבלות הפיזיות והאנושיות המוכרות.
אין פירוש הדבר שהעולם הפיזי קופא על שמריו. תחום ה-Physical AI, המאפשר למערכות להבין סביבה פיזית, לקבל החלטות ולפעול בתוכה, מתפתח אף הוא. רובוטים ואוטומציה כבר פועלים במחסנים ובמפעלים, ומוניות אוטונומיות מסיעות נוסעים במקומות שונים. אלא שהמעבר מיכולת טכנולוגית מוכחת לפריסה רחבה, אמינה וכלכלית בעולם האמיתי מורכב הרבה יותר מהפצת תוכנה חדשה.
יש גם מקרים שבהם הטכנולוגיה משנה מן היסוד את היחס בין שני המרחבים. בבנקאות לדוגמה, פעולות שבעבר הצריכו ביקור בסניף ומפגש עם פקיד מתבצעות כיום מרחוק. אבל לא כל שירות אפשר להעביר למסך, ולא בכל תהליך ניתן לבטל את התלות באנשים ובעולם הפיזי.
וכאן נוצר פרדוקס: ככל שהחזית הדיגיטלית נעשית מתקדמת יותר, כך בולטים יותר הכשלים שמתרחשים מאחוריה. מצד אחד, מערכת חכמה מבינה מה אני רוצה ומבצעת עבורי הזמנה בתוך שניות; מצד שני, המשלוח מתעכב בגלל מחסור בשליחים. מצד אחד, עוזר אישי מוצא לי טיסה מושלמת; מצד שני, המזוודה מתעכבת בגלל תקלה תפעולית או שביתת עובדים.
צביקה ביידא
(צילום: אלעד גוטמן)
חיבור נכון בין שני העולמות מחייב עבודה בכמה רמות במקביל: ברמה הטכנולוגית, לחבר מערכות חדשות לתשתיות קיימות; ברמה הארגונית, לשנות תהליכים וחלוקת אחריות; וברמה התרבותית, לגשר בין קצב של פיתוח מהיר, ניסוי ותיקון לבין עולם שדורש תכנון, בטיחות, תיאום ולעיתים גם רגולציה ואישורים. לא מספיק לשאול מה ה-AI יודע לעשות. צריך לשאול מה צריך להשתנות בארגון כדי שהיכולת הזאת תייצר ערך אמיתי.
בשנים הקרובות, היתרון התחרותי לא יהיה בהכרח של מי שיציג את כלי ה-AI המתקדם ביותר. כאשר היכולות הדיגיטליות הולכות ונעשות זמינות לכולם, דווקא היכולת לחבר אותן לעולם הפיזי: לתפעול, לשירות ולאנשים עשויה להיות הגורם המבדיל. לשם כך דרושים לא רק מפתחים ומומחי טכנולוגיה, אלא גם אנשים שיודעים לראות את התמונה כולה, לחבר בין דיסציפלינות ולהוביל שינוי מורכב.
אתגר ההטמעה הוא האתגר הגדול של הימים האלה: איך לבנות מסע לקוח אחיד וחלק, בלי הנפילה מהחדשנות והקדמה אל המציאות הפיזית הקשה והמיוזעת. כי בסופו של דבר, הלקוח לא קונה את ההבטחה של הבינה המלאכותית. הוא קונה את התוצאה. ומי שישקיע רק בחזית הדיגיטלית עלול לגלות שההבטחה שלו נעצרת בדיוק במקום שבו המסך נגמר.
צביקה ביידא הוא שותף & Managing Director, בקבוצת Manyone ולשעבר מנכ״ל שופרסל אונליין
