פרשנות
הפוך, סמוטריץ': מנגנון החל"ת פוגע בעובדים החלשים במגזר הפרטי
שר האוצר והממשלה יוצרים עיוותים במנגוני הפיצוי לעובדים במלחמה. בעוד עובדי המגזר הפרטי מקבלים הגנה חלקית לפגיעה, עובדי המגזר הציבורי החזקים מקבלים הגנה מלאה. שר האוצר מצדו עסוק במהלכים הפוכים להיגיון הכלכלי כמו העלאת הפטור ממע"מ והטבות מס לשכבות חזקות – במקום לגלות אחריות ולהתמודד עם הגירעון
כשהמדיניות הכלכלית נבנית טלאי על טלאי - גם התוצאה נראית כך: מבולבלת, סותרת, מזיקה ובעיקר פוגעת באמון השחקנים הכלכליים החיוניים למשק במערכת ובעומד בראשה. דיוני ועדת הכספים בימים אלה אינם רק דיון טכני על מתווה חל״ת או פיצויי מלחמה; הם מציירים תמונה רחבה יותר של ממשלה ושר אוצר שאיבדו כיוון. מתווה החל״ת, מנגנוני הפיצוי וצעדי התקציב מתערבבים לכדי חבילה אחת – ללא היגיון כלכלי עקבי. מדיניות אינה אוסף סעיפים; היא נבחנת לפי הקוהרנטיות ביניהם. וקוהרנטיות – אין.
נתחיל במנגנון החל״ת. הזכאות לדמי אבטלה נקבעה תחילה ל־14 ימי היעדרות רצופים, והערב קוצרה ל-10 ימים. המשמעות פשוטה: עובדים שלא עבדו ב-6-7 הימים הראשונים של ההשבתה – כאשר המשק היה תחת הנחיות פיקוד העורף – אך חזרו מיד כשנפתח, לא יקבלו שקל. חשוב לזכור כי חלק מהעובדים חזרו בגלל תחנונים של המעסיק שהפציר בהם לשוב למרות האזעקות. הלכה למעשה, המדינה מצפה - או מניחה - שהמעסיקים ישלמו שכר עבור אותם ימים. אבל לעסקים רבים, במיוחד קטנים ובינוניים, אין מאיפה לשלם. הם היו סגורים, וגם לאחר הפתיחה חזרו לפעילות חלקית בלבד, עם ירידה חדה בביקוש. השאלה אינה רק מי אמור לשלם – אלא איך.
מה בוער? יחכו לאחרי פסח
הבעיה חריפה במיוחד בקרב עובדים שעתיים, עובדים במשמרות ועובדים בשכר נמוך. אלו בדיוק העובדים הפגיעים ביותר, ודווקא הם ייפגעו הכי הרבה מהמהלך של אי תשלום דמי אבטלה. הדבר תמוה במיוחד: הרי בקורונה וב"עם כלביא" שילמו 14 ו־10 ימי חל"ת. הפעם הדרישה היא לשלם רק עבור 6 ימים שהמשק היה סגור. מדוע לא משלמים?
גם מי שכן עומד בתנאי הזכאות מקבל דמי אבטלה חלקיים בלבד: כ־40%–70% מהשכר, עם תקרה של כ־11 אלף שקל. כלומר, עובד שמרוויח 15–20 אלף שקל מאבד אלפי שקלים כבר מהחודש הראשון.
אבל כאן מגיע האבסורד האמיתי. אם אותו עובד משתייך למגזר הציבורי – המדינה, שהיא גם המעסיקה, משלמת לו 90%–100% מהשכר לכל תקופת ההיעדרות. מדובר בכ־1.2 מיליון עובדים, שהם כרבע מכוח העבודה. המשמעות ברורה: כ־70%–75% מהעובדים במשק, אלו שבמגזר הפרטי, מקבלים הגנה חלקית בלבד – בעוד כרבע מהעובדים נהנים מביטוח כמעט מלא. זו אפליה ממוסדת. כלומר, המדינה לא רק שאינה מגינה על המגזר העסקי – היא מעבירה אליו את עלות המלחמה.
וכאילו זה לא מספיק, באותו זמן ממש שר האוצר פועל בכיוון ההפוך לחלוטין ודווקא מחליש את מגזר היצרנים, הקמעונאים והמשווקים הישראלים. החזרת הפטור ממע״מ על יבוא אישי עד 130 דולר – לאחר שכבר נדחתה על ידי הכנסת – היא דוגמה בולטת לכך. מעבר לאובדן הכנסות למדינה של מאות מיליוני שקלים בשנה, מדובר במהלך שמעניק יתרון תחרותי ישיר ליבוא מחו״ל על פני עסקים מקומיים. אותם עסקים שהמדינה מצפה מהם לשלם שכר לעובדים על ימים שבהם לא עבדו בגלל מלחמה – הם גם אלו שהיא מחלישה באמצעות סבסוד ישיר לסינים וטורקים - ובניגוד מוחלט למגמה העולמית שדווקא מבטלת לחלוטין הטבות מס כאלו.
זה תרחיש ממשי. בעל חנות צעצועים בתל אביב שמתחרה עם עלי אקספרס, או חנות לבנים בחיפה שמתחרה עם שיין – אלו עסקים אמיתיים, עם עובדים אמיתיים. ואלו גם הערים שספגו את מספר האזעקות הגבוה ביותר.
במקביל, שר האוצר בחר לפצל את הדיון על הפיצויים לעסקים מהדיון על החל"ת שמנותב לוועדת העבודה והרווחה בראשות הח"כית מיכל וולדיגר מהציונות הדתית, שבעיקר סרה למרותו. הבעיה היא שהדיון בפיצויים הכוללים לעסקים יתקיים רק אחרי פסח – למרות שמדובר כבר בכחודש של לחימה. חברי האופוזיציה דורשים לקיים דיון כבר שבועות, אך ללא הועיל. השאלה המתבקשת היא מדוע אין עדיין בישראל חוק מסגרת ברור למצבי חירום – כזה שניתן להפעיל במהירות במלחמה או במגפה. התשובה, כנראה, פשוטה: סדר עדיפויות. הרי אותה ממשלה כן מצאה זמן בעת מלחמה לדון בחוקי ההפיכה המשטרית. לזה יש פניות. אותה ממשלה גם מצאה משאבים (184 מיליון שקלים נוספים) להעביר למשרד ההתיישבות של אורית סטרוק ממפלגתו של סמוטריץ'. בין השנים 2023–2026 משרדה של סטרוק קיבל (עד מרץ) כ־2.7 מיליארד שקל. רק השנה התקציב האפקטיבי (כולל קואליציוני, העברות ועודפים) אמור לעמוד על יותר מ־764 מיליון שקל לעומת כ־344 מיליון שקל בסוף 2022 ערב כניסתה למשרד – זינוק של 122% תוך שלוש שנים. חלק מהכסף התקבל אחרי אישור תקציב המדינה. וזה מה שמרתיח את המגזר העסקי. לסטרוק יש כסף תמיד, זמין, בשפע, גם בזמן מלחמה אבל לעובדים הכי חלשים אין.
כך מתקבלת תמונה ברורה: מצד אחד המדינה מעבירה למגזר הפרטי את עלות המלחמה – ישירות (דרך תשלום המס שכן רוב המס מגיע מהמגזר הפרטי) ובעקיפין (ציפייה שהוא ישלם את השכר לעובדים בזמן שהמשק היה סגור בגלל המלחמה). מצד שני, היא פוגעת ביכולתו לשאת בעלות הזו. כדאי לזכור: המגזר הפרטי הוא זה שמממן, ברובו, את השכר של המגזר הציבורי. כשפוגעים בו – פוגעים בבסיס כולו.
הגירעון משווע לאחריות
ובזמן שכל זה קורה, הגירעון מתקדם במהירות לעבר 5% תוצר – ואולי מעבר לכך אם הלחימה תימשך. דווקא ברגע כזה, ההיגיון הפיסקלי מחייב מהלך הפוך: הגדלת הכנסות המדינה וצמצום הוצאות שאינן חיוניות. אך בפועל, על צד ההוצאה אין כמעט נכונות לגעת – לא בכספים קואליציוניים, לא במשרדים המיותרים. בתקציבים האזרחיים אין מה לגעת: ממילא הם נמוכים בכ־31% מהממוצע במדינות ה־OECD, כפי שנחשף שלשום בדו"ח בנק ישראל.
ומה בצד ההכנסות? גם כאן הכיוון הפוך. ויתור על מסים פוטנציאליים – כמו מס על סיגריות אלקטרוניות או מס רכוש – לצד הרחבת פטורים ממע״מ, מצמצמים את בסיס המס. במקביל, שר האוצר ממשיך לקדם, בניגוד לעמדה המקצועית של רוב הפקידות שלו, הטבות מס לשכבות חזקות (ריווח מדרגות המס) בעלות של מיליארדי שקלים. זהו שילוב שמעמיק את הבעיה במקום לפתור אותה.
נגיד בנק ישראל הצביע רק שלשום על הצורך להרחיב את בסיס המס – הן בדרך של ביטול פטורים (שר האוצר פועל הפוך עם העלאת הפטור ממע"מ על יבוא) אך גם דרך העלאת מסים ישירים לשכבות הביניים. הרי עובדים המשתכרים בין 8,800–14,000 שקל בחודש משלמים בין 500–1,500 שקל מסים ישירים. זהו מהלך בעל קושי פוליטי, במיוחד ערב בחירות. אבל גם בלי לבצע – לפחות אפשר להכריז על מתווה פיסקלי ליום שאחרי המלחמה. כי בלי זה, זו כבר לא רק מדיניות גרועה – זו פגיעה באמינות הפיסקלית של הממשלה.
התוצאה הסופית היא פרדוקס פיסקלי: חבילת צעדים שאינה מצמצמת את הגירעון, אינה תומכת בעסקים, לא בצמיחה ולא בתעסוקה, אינה מגינה על העובדים ואינה מחלקת את הנטל באופן שוויוני. זו אינה מדיניות כלכלית של חירום. זו מדיניות שמעמיסה את עלות החירום על מי שאמור להחזיק את המשק – ומחלישה אותו בדיוק כשהוא הכי נחוץ. אם זה הכיוון – הבעיה אינה רק גודל הגירעון. הבעיה היא מי יישאר לממן אותו.
