החזרת סמכויות המזונות מי באמת ירוויח ומי ישלם את המחיר
המערכת המשפטית בישראל שוב רועשת. הכנסת אישרה מחדש את סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים כאשר הם נכרכים לתביעת הגירושין, בדיוק כפי שנקבע כבר בשנת 1953. נשמע פשוט? בפועל מדובר בצעד שמחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, עם כל המורכבות שבאה איתה.
רק לפני תשעה חודשים קבע בג"ץ, ברוב דעות, כי לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון במזונות הילדים שנכרכו לתביעת הגירושין. התוצאה הייתה בלבול, אפילו כאוס מסוים, במפת דיני המשפחה. כעת הכנסת החליטה לתקן בחזרה, בהוראת שעה לשנתיים ולהחזיר את הסמכויות לבית הדין הרבני עד שוועדת מומחים תקבע מתווה אחיד וברור לחישוב מזונות.
אבל מאחורי הכותרות על "השבת הסמכויות" מסתתר סיפור עמוק יותר ובעיקר שאלה אחת חשובה שאף אחד לא באמת מדבר עליה:
מה המשמעות של "סמכויות מקבילות" בישראל כשגם בתי המשפט לענייני משפחה וגם בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון באותו נושא?
החזרת המצב הישן ומרוץ הסמכויות שחוזר איתו
המציאות המשפטית שבה שתי ערכאות יכולות לדון באותו עניין יוצרת בפועל תחרות סמכויות. מי שיגיש ראשון, יקבע היכן יתנהל התיק. בשטח זה נראה פחות כמו מערכת משפטית ויותר כמו מרוץ. מי יגיע ראשון? מי יכרוך נכון? מי יגיש בקשה לפני שהצד השני יתעורר?
זה מרוץ אסטרטגי ומלחמתי, שלא מיטיב עם אף אחד. הוא לא מיטיב עם האבות. הוא לא מיטיב עם האימהות והוא בוודאי לא מיטיב עם הילדים המשותפים.
המרוץ הזה גורם לצדדים למהר למגרש המשפטי לפני שהם מוכנים רגשית, לפני שיש הסכמות ראשוניות ולעיתים מתוך פחד שהצד השני "יחטוף" את הסמכות. במקום התארגנות רגועה וחכמה מתחיל מתח, לחץ והסלמה שלא בהכרח משקפת את המציאות המשפחתית והילדים תמיד שמשלמים את המחיר הכבד על בשרם.
כשמערכת המשפט מעודדת מרוץ סמכויות, מערכת היחסים בין ההורים מתוחה יותר. במקום לדבר, כותבים כתבי טענות, בקום לשבת ולנהל שיחה קשה נלחמים בדיוני הוכחות, במקום לברר צרכים, מחפשים להוכיח ראיות.
חשוב לומר ביושר, העובדה ששתי הערכאות מוסמכות לדון אינה בעיה משפטית בלבד. זו בעיה חברתית, כלכלית, ריגשית ואנושית. זוגות שמתגרשים לא צריכים עוד מגרשים להילחם בהם, הם צריכים דרך ברורה, מקצועית ומכבדת שמאפשרת להם להיפרד בצורה מיטיבה, בלי לשלם מחיר רגשי וכלכלי מיותר.
יש לזה פתרון, אפשר לשים בצד את מרוץ הסמכויות ולבנות הסכמות עצמאיות לכאן נכנס הגישור:
הגישור הוא לא רק פתרון, הוא תהליך אנושי ושיתופי שבבסיסו מונע הסלמה ומכוון למצוא פתרון הולם שהצדדים יצאו מרוצים וישתפו פעולה לאורך זמן. בתהליך גישור אין מרוץ סמכויות. אין צורך להקדים את מי שעמד איתך עד לפני שבוע מתחת לאותה קורת גג. יש שולחן משותף, יש שיחה, יש הורים שמנסים להבין איך ממשיכים הלאה, לא כזוג, אלא כצוות הורי ובגישור גם חברי.
בגישור אין מנצחים ומפסידים, יש רצון משותף לסלול את הדרך הטובה ביותר לשמור על טובת הילדים, יחסים מיטיבים בין ההורים ואף לשמר את ההון המשפחתי.
בתוך מערכת משפטית שמשנה כיוון פעם אחר פעם, בין בג"ץ לחקיקה ולהוראות שעה יש דבר אחד שלא משתנה: הצורך של הילדים ביציבות, בוודאות ובהורים שעסוקים בפיוס ולא במלחמת קיום.
החזרת הסמכויות היא לא הבעיה, "מרוץ הסמכויות" הוא הבעיה ואם באמת רוצים למנוע אותו, ללא קשר מה יקבעו בג"ץ או הכנסת הגישור הוא הדרך הבטוחה, המכבדת והיעילה ביותר, לשמור על הילדים, על מערכת יחסים הורית אחראית ולהוות מודל של פיוס, שיח ובניית הסכמות.
עו"ד אדוה ננטל היא מגשרת, מכהנת כיו"ר ועדת גישור במחוז מרכז מטעם לשכת עורכי הדין בישראל, ומגשרת מהו"ת מטעם הנהלת בתי המשפט בתחומי משפחה ואזרחי
