האם יש אסטרטגיה ותוכנית יציאה? ישראל ואיראן בונות על טראמפ
ישראל חותרת לתמונת ניצחון שאיראן מבקשת למנוע. שתי המדינות בונות על נשיא ארה"ב שבכוחו לעשות לשתיהן את ההבדל בין הצלחה לכישלון. בינתיים העורף הופך לחזית וישראל ממשיכה להקריב – חיילים, חטופים ועכשיו גם אזרחים
עכשיו יש לנו שתי מלחמות לסיים. לא אחת. גם בעזה וגם באיראן. אסור ששתיהן יתמשכו בניגוד לכלל שהכתיב עד כה את תורת הביטחון והלחימה של ישראל: מלחמות קצרות. ככל שהן מתמשכות, כך מתערער לרעתנו מאזן ההישגים מול המחירים. ככה זה בעזה, ככה זה יהיה מול איראן. בינתיים, התמונות מערי ישראל מתחילות להזכיר את עזה. הדיווח אתמול שחיל האוויר ימוטט רבי־קומות באיראן מאותת לסכנה הזו. הכאבתם לנו, נכאיב לכם יותר. וזו הסכנה: תורת ההסלמה ההדדית תהפוך לשגרת ההמשך. בסוף זה ייגמר, והשאלה היא עד כמה נסבול בדרך לשם.
1. ממשלת ישראל מקריבה חטופים, חיילים, ועכשיו אזרחים. המסר הוא שמדובר במלחמות אין ברירה. המסר הזה עטוף בגלולת הרגעה או שמא גלולת רעל: יכול היה להיות הרבה יותר גרוע כי הצפי למוות והרס בעורף שלנו היה חמור בהרבה לפי תרחישי הייחוס ההתחלתיים. מסר נוסף מגיע מהאקו־סיסטם הכהניסטי המשיחי של הממשלה הנוכחית — לעם הנצח אסור לוותר על מלחמות נצח כדי להגשים את ייעודו. לכן, את הצדקת המתקפה באיראן נשלח להסביר הרמטכ"ל אייל זמיר, אולי הדמות האחרונה בממשל נתניהו שיש סביבה קונצנזוס. אגב, גם טייסי וטייסות חיל האוויר היו פעם בקונצנזוס עד פרוץ קפלן והמחאה המשטרית – ואז נזרקו מצה"ל בידי הביביסטים ששלחו אותם למשפטי שדה על בגידה.
עכשיו הם משקמים את נאמנותם בביצועים יוצאי דופן. אלא שכרגיל אצלנו, ביצוע מבצעי שלא מחובר אליו אופק מדיני, תעוזה צבאית שמנותקת מתעוזה מדינית, עלולים להפוך עלינו את הקערה. כמו בעזה.
2. למלחמה יוצאים רק אחרי שמגדירים יעדים ובעיקר תמונת סיום משוערת. הרעיון הזה זר לנתניהו. גם הכנת התשתית הבינלאומית לקויה. כשהחליט סופית על היציאה לאיראן היה עליו לקפל את עזה, להחזיר את החטופים ולשדרג בכך את הלגיטימציה הבינלאומית שלו. אבל יש לו את בן גביר וסמוטריץ'. וכך נשאבנו לסכנת שחיקה בשתי חזיתות.
בעזה אנחנו מסובכים ללא הכרעת חמאס, ללא תמונת היום שאחרי, ובעיקר ללא החטופים. ועכשיו הסכנה היא שגם באיראן ניקלע למצב דומה, אבל בהבדל אחד גדול: עכשיו העורף הוא החזית. הלוחמים במלחמה הנוכחית הם אזרחים שמחפשים מיגון וטייסים שמחפשים מטרות. והשאלה היא האם יש לנו הנהגה שמחפשת יציאה מיטבית מהאירוע. יציאה כזו אמורה להתכתב עם יעדי המלחמה, הגלויים והסמויים. וכאלה יש שלושה. שני היעדים הגלויים הם חיסול פרויקט הגרעין האיראני וחיסול מערך הטילים הבליסטיים שנופלים עלינו ללא הפסקה. הסמוי יותר, אך המדובר והמיוחל, הוא הפלת המשטר האיראני. ספק רב אם שלושתם בהישג יד, לבטח לא במיידי.
3. להפלת המשטר, אמר ראש המל״ל לשעבר יעקב עמידרור, נחוצים שני תנאים: ערעור המשטר הנוכחי ואופוזיציה שערוכה להחליפו. על הערעור מופקד חיל האוויר, אבל אין אופוזיציה ואין מנהיג שיכול לחדור לוואקום אם אכן ייווצר כזה. לכן היעד הזה איננו ריאלי בשלב זה.
והיעדים המבצעיים? גם לגביהם גוברים סימני השאלה. הנשק הגרעיני מפוזר ומוטמן עמוק באופן שאפילו הצטרפות ארה"ב למאמץ לא מבטיחה את חיסולו. ברוב התרחישים מדברים על עיכובו למועדים שנעים בין שבועות לחודשים, ובתחזית האופטימית יותר, לשנים. הטילים הבליסטיים הם צרה צרורה וחיל האוויר לא יוכל לתת מענה מוחלט בהינתן הפיזור והכמות.
המסקנה מובילה לשני תרחישים: המשך חילופי המהלומות הכואבות, או סיום בהסכם, בחסות אמריקאית או בינלאומית. הסכם כזה תלוי בשאלה האם שני הצדדים הגיעו למיצוי סף השחיקה והסבל. ובעיקר, לנקודה שאינטרסים חיוניים וקיומיים של שניהם מצויים בסכנה ברורה ומיידית.
4. וזה מוביל לשרטוט סימטריה כלשהי בין ישראל לאיראן. להבנת היתרונות והחסרונות שמביא כל צד לאקסל. אחד היתרונות המובהקים של איראן הוא שלשלטון אכפת פחות מהאוכלוסייה שלו, ונכונותו להקריבו היא אינסופית, כפי שהוכח במלחמת איראן־עיראק. המחשבה המצמררת שמתגנבת ללבנו היא האם אנחנו הולכים וסוגרים את היתרון הזה. יתרון איראני נוסף הוא הגודל שמאפשר ספיגה. ישראל היא מדינה קטנה וכל נפילה בשטח עירוני היא פצע פתוח ומדמם. וזאת בנוסף לפגיעות ביעדים אסטרטגיים שמספרם מוגבל ומיקומם צפוף.
היתרון של ישראל במשוואת הדמים הזו הוא חופש הפעולה המוחלט שהשיג חיל אוויר בשמי איראן ובמיוחד טהראן. חופש שמאפשר פגיעה קשה בתשתיות, בסמלי שלטון, בבכירי צבא, משמרות מהפכה וגם הנהגה. ההדלפה שיצאה מוושינגטון על דרישת הממשל שלא נפגע במנהיג העליון ח'מינאי היא סוג של הפוך על הפוך – הוכחה שהמשך חייו תלוי בנו. סקירה מפוכחת שמשווה את יכולתם של שני הצדדים להכאיב זה לזה מלמדת על סוג של תיקו. תיקו שמתנקז לשאלה המצמררת מה ייגמר קודם — כוח ההכלה של העורף הישראלי או הגרעין האיראני.
5. האפשרות היחידה של ישראל לשבור את התיקו הזה היא הצבת איום ממשי על ראשו של המשטר האיראני. אתמול דיווחו הוול סטריט ג'ורנל ורויטרס שהאיראנים מוכנים לסיים את האירוע אם ישראל תנחית את מטוסיה. ישראל של ביבי תסיים רק אם תוכל לנופף בתמונת ניצחון משכנעת.
שובר השוויון הוא הנשיא האמריקאי שמתרווח כרגע על הטריבונה וצופה בניצים. ואולי יחליט בקרוב האם יצטרף למתקפה הצבאית או ינסה לכפות הסכם. המסר האיראני מאתמול נועד לשכנעו לבחור בדרך השנייה. לישראל כרגע זה לא מתאים. היא מבקשת להמשיך ולנצל את השמיים נטולי ההגנה של איראן כדי להגדיל את הישגיה. בכל מקרה, גם סיום באמצעות הסכם יחייב תמונת ניצחון שתאפשר לנתניהו, לא רק סיום שיהלום את מכת הפתיחה המזהירה, אלא גם אתחול מחדש של מורשתו שיעמעם מעט את חרפת 7 באוקטובר.
היעד הזה נתקל במכשולים הנערמים – גם הספק ביכולתה של ישראל להביא לבדה את תמונת הניצחון וגם הפגיעות הקשות שמצטברות בעורף הישראלי. וכן, אסור לשכוח את המסך שממשיך לרדת על החטופים.
