דעה
מבטיחות לחירום: איך המלחמה הפכה תוכניות אכיפה פנימיות לכלי הישרדות קריטי?
מבזן ועד מפעלי תעשייה: מנהלים מגלים שתוכניות הבטיחות הישנות שלהם לא מותאמות למציאות הביטחונית החדשה. איך לעדכן את המערכות כדי לא להיתקע בין חובת הפעילות לשמירה על חיי העובדים?
בימים האחרונים התוודענו במסגרת המלחמה עם איראן, לפגיעות קשות בתשתיות רגישות בישראל, כדוגמת המתחם של קבוצת בזן, אשר הסתכמו באובדן חיי אדם ובנזק משמעותי למתקנים של בתי הזיקוק. אירועים אלה, שמתווספים לאירועים נוספים מאז ה-7/10 ממחישים שבמציאות הביטחונית המתוחה שאנו חיים בה - תרחישי הקיצון אינם בגדר תיאוריה.
האיום על מערכי ייצור, תפעול אתרים, עבודה עם חומרים מסוכנים, פגיעות ישירות במתקנים אסטרטגיים ויציאות צוותים לשטח – כל אלו מתקיימים על רקע מתיחות ביטחונית גבוהה ואי ודאות מבצעית ומחייבים מענה בטיחותי עדכני ומובנה.
בכל מקומות העבודה הנחשבים "מפעל חיוני" – מפעלים, אתרי בנייה, מתקני תעשייה ומחסנים לוגיסטיים – מנהלים נדרשים להכריע מדי יום: האם ובאיזה אופן להמשיך את הפעילות אל מול הסיכון לחיי אדם.
ישראל רגילה לנהל כלכלה משגשגת תחת איום ביטחוני תמידי, אך בעימות הנוכחי מול איראן הקווים מטשטשים. פגיעות פיזיות במתקנים תעשייתיים, חשש מדליפות חומרים מסוכנים והצורך להבטיח מענה בטיחותי הולם לעובדים ולקוחות – כל אלה דורשים מנהיגות ניהולית מפוכחת.
התמונה המתקבלת מהשטח היא, שבזמן חירום, תוכניות האכיפה הפנימיות עוברות מהשוליים אל מרכז הבמה. מה שנתפס בעבר כ"Compliance יבש" או כאמצעי ציות לרגולציה בלבד, הופך בשעת חירום לכלי ניהולי קריטי, שיכול בנסיבות מסויימות להיות גם קרש ההצלה של הארגון.
חברות רבות השקיעו בעשור האחרון בבניית תכניות אכיפה פנימיות בתחום הבטיחות. אולם, כעת מתברר שרבות מהן אינן מותאמות למציאות הביטחונית המשתנה.
"יש לנו תוכנית מצוינת", סיפר לי לאחרונה יועץ משפטי באחת מחברות הייצור הגדולות בישראל, "אבל נוהל החירום שלה מתייחס בעיקר לשיבושי סייבר ולתקלות תפעוליות. אין בה מענה ברור לשאלות כמו: מי מוסמך להשבית קו ייצור בעת אזעקה? איך מתמודדים עם טיפול בחומרים מסוכנים תחת איום טילים" ?.
התמונה הזו חוזרת על עצמה במפעלי תעשייה, אתרי בנייה, מרכזים לוגיסטיים ומתקנים חיוניים לכלכלה הישראלית. כל החלטה תפעולית בימים אלו — האם לפתוח את המפעל, באיזה היקף להפעיל עובדים, כיצד לתפעל ציוד רגיש — הפכה לשאלת ניהול סיכונים ברמת חיים ומוות.
החוק בישראל אינו מעניק "חסינות חירום" בתחום הבטיחות. פקודת הבטיחות בעבודה, התקנות הענפיות בתחום הבניה, התשתיות והאנרגיה והאחריות המנהלית ממשיכים לחול גם בשעת לחימה. המשמעות היא שהדרג הבכיר בתאגידים ובמפעלים, נדרש לא רק להפעיל שיקול דעת בכל החלטה, אלא גם להיערך מראש: לעדכן את נהלי הבטיחות לשעת חירום, להגדיר סמכויות לשעת חירום, למפות תרחישי קיצון ולבצע הדרכות תקופתיות ותרגולים. במקרים רבים, לא רק היבטים טכניים או מקצועיים עומדים על הפרק — אלא גם התמיכה הרגשית והפסיכולוגית בעובדים, שצריכים לחוש מוגנים ומגובים על ידי המערכת גם בימים הקשים ביותר, שבהם הנכונות שלהם להגיע לעבודה אינה מובנת מאליה.
דווקא כאן נפתחת גם הזדמנות ניהולית חשובה: תוכנית האכיפה אינה עוד "תיקון סעיף" אלא בסיס אסטרטגי להתנהלות מושכלת. ארגון שמבצע כיום מיפוי סיכונים מחודש, מגדיר מחדש את אחריות הדרגים השונים בשעת חירום, ומכשיר את עובדיו למציאות המשתנה — מקבל לידיו לא רק מערכת בטיחותית חזקה יותר, אלא גם יתרון ניהולי ומשפטי משמעותי.
תוכנית מעודכנת מאפשרת להנהלה לקבל החלטות על בסיס שיקול דעת מתועד, לחלק סמכויות בצורה ברורה, ולתמרן טוב יותר בין הרצון להבטיח פעילות עסקית החיונית למשק לבין החובה העליונה להגן על חיי אדם. זאת, בניגוד לארגונים שנותרים עם תוכנית מיושנת, שמקנה אשליית ביטחון אולם בפועל אינה מתמודדת עם פערים ועם סיכונים עדכניים במציאות הדינמית של ארצנו.
האירועים הביטחוניים מציבים בפנינו מבחן כפול: שימור חוסן המשק מצד אחד, ושמירה על חיי עובדינו מצד שני. המנהלים והארגונים שיבינו כעת שהשקעה בתכנון חירום ובטיחות אינה רק דרישה משפטית — אלא חלק מליבת האחריות העסקית והארגונית — הם אלה שיובילו את המשק גם ביום שאחרי.
במדינה שבה האיום הביטחוני הפך לנורמה, תוכנית אכיפה מעודכנת ומותאמת לסיכונים הבטחוניים ולשעת חירום, היא לא פחות מהשקעה באמינות, ביציבות ובאיתנות הכלכלית של הארגון.
עו"ד קלאודיה דוד (בילנקה), בעברה מנהלת בפרקליטות מחוז ת"א (פלילי) ומומחית תוכן לתחום הרשלנות הפלילית (בין היתר יו"ר פורום הרשלנות בפרקליטות המדינה). כיום בעלת משרד המתמחה בעבירות רשלנות, אכיפה פנימית ובטיחות בעבודה
