הסטודנטים של היום לא רוצים קריירה בכל מחיר. האקדמיה חייבת להתעורר
דור הסטודנטים של היום אינו דומה לשום דור קודם. זו אינה קלישאה אלא מציאות יומיומית שאנו רואים באולמות המוסדות להשכלה גבוהה, במסדרונות ובחדרי הייעוץ. הם נכנסים לאקדמיה בעידן של מלחמה, של חברה שסועה, של טכנולוגיה שמטלטלת מקצועות שלמים ושל עולם שרוצה תשובות מהירות ולא מחקרי עומק הדורשים למידה מתמשכת. אם בעבר שאלת המפתח הייתה לאן התקבלת? מה אתה לומד ואיזה ציון קיבלת, היום השאלה הבוערת בקרב מועמדים וסטודנטים כאחד היא איך בכלל ממשיכים מכאן? איזה חיים אני רוצה לחיות. מה חשוב לי ולמה.
על כל ההתלבטויות האלו מתווספים סבבי המילואים. סטודנטים שנקראים לשירות בצו שמונה, חלקם לסבב שלישי או רביעי, חוזרים אחרי חודשים של לחימה אל תוך כיתה שכבר התקדמה, אל סילבוס שנראה מנותק מן החיים ואל חברים שהמשיכו הלאה. מי ישיב להם את הזמן האבוד, מי יפצה על הפסד הלמידה? כאן נדרש אומץ אקדמי והכרה בכך שהחיים עצמם אינם רק רקע ללימודים אלא חלק בלתי נפרד מן הלמידה.
טשטוש הגבולות בין הלמידה למורכבות החיים באה לידי ביטוי גם בעובדה כי לרוב הצעירים בישראל – יהודים וערבים כאחד – המפגש הראשוני השיוויוני ביניהם מתקיים בקמפוס. המפגש הזה יכול היה להיות הזדמנות ליצירת קשרים, לשיח ביקורתי ולאזרחות משותפת. אבל בתוך מציאות של מלחמה השיחה מתפרקת לעיתים קרובות לכעסים, לאיומים ולהאשמות. האקדמיה מוצאת את עצמה בחזית ונדרשת להיות גם מרחב מוגן לשיח וגם חממה לעימותים לא פשוטים. אנחנו מחויבים להחזיק את המתח הזה, להציב כללים ברורים אך גם לשמור על פתיחות וחופש ביטוי.
ובתוך כל זה נכנסת הבינה המלאכותית. היא משנה את כללי המשחק. לא עוד שינון, לא עוד עבודות כתובות לפי מתכונת קבועה. את זה כבר יכולה לייצר מכונה במהירות ובקלות. האקדמיה חייבת להמציא את עצמה מחדש בשלושה אופנים משמעותיים. הראשון, לחבר באופן אינטגראלי בין עולם התעסוקה לבין ההכשרה האקדמית תוך בניית מנגנונים המאפשרים גמישות ושינוי מבוסס נתונים. השני לשבור את מסגרות הזמן המקובל ללמודי תואר ולבנות מערך אקדמי המוכוון ללמידה לאורך החיים. לבסוף, לצד שילוב מושכל של AI בהוראה, בלמידה ובמחקר אנו מחוייבים להקנות מיומנויות אנושיות שאינן ניתנות להחלפה. חשיבה ביקורתית, יצירתיות, אמפתיה, אלו יהפכו למטבעות החזקים של בוגרי המחר.
מעבר לכל זה נדמה כי המהפכה הגדולה ביותר טמונה בכלל בסולם הערכים של הצעירים עצמם. רבים מבקשים לחיות חיים המאזנים באופן מיטבי בין עבודה, משפחה וחיים אישיים. פחות מרדף אחרי תואר תובעני שבסופו קריירה מטורפת ויותר חתירה למה שניתן לכנות "חיים טובים דיים" ((Good enough life. אחרים, עדיין מבקשים ללמוד תארים תובעניים , המשלבים גם תעודות מקצועיות שיקפיצו אותם קדימה לעבר קריירה מכניסה ויוקרתית. אלו גם אלו נכנסים היום בשערי האקדמיה ולכן התפקיד שלנו כמרצים וראשי מוסדות להשכלה גבוהה זה לאפשר את שתי הדרכים, בלי התנשאות ובלי כפייה של מודל אחד להצלחה.
אם חפצי חיים אנו, אסור לאקדמיה להמשיך כאילו דבר לא השתנה. עלינו להיות מעבדה לחיים עצמם, להכיל מורכבות פוליטית, להיערך לפערים שמייצרת מלחמה, להשתלב במהפיכת הבינה המלאכותית, לדייק את האימפקט אותו אנו מבקשים לייצר ובעיקר לאפשר לצעירים לבחור את הקצב ואת העוצמה שבה הם רוצים לצעוד. אם לא נעשה זאת נאבד דור שלם, לא מפני שהוא אינו מספיק טוב אלא מפני שאנחנו לא היינו מספיק גמישים.
פרופ’ גליה צבר היא נשיאת המכללה האקדמית תל אביב יפו
