רוצים רווחה בגיל השלישי? תפסיקו להסתכל רק על גיל הפרישה
הסקר החברתי האחרון של הלמ"ס מציג תמונה שקשה להתעלם ממנה: הקיום בכבוד לאחר היציאה לגמלאות בישראל הוא תוצאה של מסלול חיים שלם. כאשר רק 54% מהקשישים זכאים לקיצבה פנסיונית, ורק רבע מהקשישים הערבים נהנים ממנה, ברור שהפערים הכלכליים בגיל השלישי אינם מתחילים בפרישה. הם מתחילים בבית הספר, בשיעורי ההשתלבות בשוק העבודה, ברמות השכר ובאפשרות - או היעדרה - לצבור חיסכון לאורך עשרות שנים.
הסקר מוסיף עוד נדבך קריטי להבנת התמונה: רק 23% מהקשישים בישראל יכולים להיעזר בחיסכון לא־פנסיוני, ורק 13% נהנים מהכנסות מנכסים.
המשמעות הכלכלית חמורה: לרוב המבוגרים בישראל אין מקורות הכנסה משלימים שיכולים לאזן פנסיה נמוכה, ואין להם כרית ביטחון שיכולה לספוג משברים בריאותיים, עליית מחירים או ירידה ביכולת לעבוד. במקום זאת, רבים נאלצים להישען על בני משפחה, שבמקרים רבים עצמם נאבקים ביוקר המחיה. זו אינה אסטרטגיית זקנה מכובדת; זו מערכת המייעדת אנשים לתלות.
ממצאי מחקר חדש של מוסד שורש משלימים את התמונה, בכך שהם מחברים את פערי ההכנסה של היום למסלול החיים שמוביל אליהם. כך, למשל, שיעורי התעסוקה של בני 65+ אמנם עלו בעשור האחרון - בקרב גברים מ־15% לכ־30% ובקרב נשים מ־5% לכ־15% - אך העלייה הזו מרוכזת בקבוצות חזקות בלבד.
גברים יהודים מגיעים לכ־35% תעסוקה בגיל 65+, בעוד גברים ערבים נותרים סביב 20%. נשים ערביות כמעט ואינן משתלבות בשוק העבודה בגיל מבוגר: 1%-3% בלבד. גם היקף התעסוקה אינו שוויוני: יותר מ־70% מהגברים העובדים בגיל הזה מועסקים במשרה מלאה, לעומת כ־40% בלבד מהנשים.
אבל הנתונים המשמעותיים ביותר קשורים להשכלה. לפי המחקר של מוסד שורש, גברים ונשים בעלי 13 שנות לימוד ומעלה עובדים בגיל המבוגר בשיעורים של כ-40%; בעלי השכלה יסודית אינם מגיעים אפילו ל־20%. אלו אינם הבדלים מקריים, אלו הבדלים מבניים. מי שנכנס לשוק העבודה עם כלים, מיומנויות והשכלה, נהנה מעבודה יציבה, שכר גבוה יותר, פנסיה משמעותית וחיסכון. מי שאין לו כל אלו, מגיע לזקנה ללא שום רשת ביטחון. לכן אין פלא שהכנסות הקשישים עצמם משקפות את אותם פערים: זוגות בני 65+ מגיעים להכנסה של מעל 9,000 שקלים לנפש סטנדרטית, אך גברים יחידים נותרים סביב 8,000 שקלים, ונשים יחידניות אף פחות, סביב 7,000 שקלים.
מדיניות הפנסיה בישראל נשענת במידה רבה על ההנחה שאנשים יחסכו מספיק במהלך חייהם. אך המציאות מוכיחה אחרת: חלק גדול מהאוכלוסייה אינו מסוגל לחסוך, אינו מועסק בתעסוקה שמאפשרת חיסכון, או נאלץ לפרוש מוקדם מדי. במצב כזה, דיון על גיל הפרישה חשוב, אך אינו מספיק. השאלה המרכזית היא כיצד מייצרים תנאים שבהם אנשים יגיעו לגיל הפרישה עם יכולת אמיתית להתקיים בכבוד.
לשם כך נדרשת מדיניות מקיפה: חינוך איכותי המצמצם פערים כבר בגיל צעיר, עידוד תעסוקה יציבה ושכר הוגן, רשת ביטחון לחיסכון הפנסיוני, וסיוע אמיתי למי שמגיעים לגיל השלישי ללא חסכונות או נכסים. זהו לא מהלך של "רווחה", אלא מהלך של צמיחה כלכלית ארוכת טווח. ישראל מתקרבת במהירות לצומת קריטי: מספר הקשישים יגדל דרמטית בעשור הקרוב, והפערים שנוצרים היום יהפכו למשבר חברתי אם לא יטופלו מהשורש.
אי־שוויון לא נעלם בגיל הפרישה. עבור רבים הוא רק פורץ בו. מי שלא מקבל כלים מתאימים בגיל צעיר, יגיע לגיל הזהב ללא רשת ביטחון, והחברה כולה תשלם את המחיר.
פרופ' איל קמחי הוא סגן נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי ופרופסור באוניברסיטה העברית
