משפט שדה
מרבין ועד היום: אחריות ורעל
אם וכאשר תקום ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר, היא תיתקל בדילמות שעלו בוועדה לרצח רבין: האם האחריות תגיע לקונספציה ומה חלקה של מכונת הרעל. הקו המחבר בין ההסתה אז לבריחה מאחריות היום מוביל היישר אל נתניהו ובן גביר
הדברים מהם התעלמה ועדת שמגר אז ואלה שמנסים להעלים כיום
בימים אלה שבהם מציינים 30 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, החובה היא לא רק לזכור את דמותו ומורשתו. חובה לזכור גם את ועדת החקירה הממלכתית לחקירת האירוע בראשות הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון מאיר שמגר. הלקח שרלבנטי לימינו אלה, להקמת ועדת חקירה לטבח 7 באוקטובר, הוא מצמרר. ועדת שמגר התעלמה מהאחריות הנוראה של תעמולת ההסתה שחוללה את האקלים שאיפשר את הרצח, התעלמה מאחריות ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, מאחריות הרבנים מפיצי "דין רודף", מאחריות הקונספציה שהרדימה את כולם – שיהודי לא ירצח יהודי.
גם היום מוקדש מאמץ להעלמת גורמי הרקע ולהתמקדות במחדל הביטחוני, אז היה זה האבטחתי. ועדת שמגר צמצמה עצמה למחדלי האבטחה. האידיאולוגיה והפוליטיקה שהתכנסו לתעמולת זוועה רעילה ומילאו את האוויר באדי הדלק שרק חיפשו את הגפרור – נותרו מחוץ לדו"ח. בפיסת הטלוויזיה המופתית של אמנון רבי, "במשמרת שלי", ששודרה בשבוע שעבר, זעק ראש השב"כ דאז כרמי גילון את כאב התעלמות הוועדה מהסיפור הגדול. והשאלה היום היא איך יתגלם הלקח הזה במנדט שיגדיר לוועדה – אם תקום ובאיזה פורמט – את היקף ועומק הסמכויות.
מסקנותיה של ועדה ממלכתית ייקבעו מהמנדט שיינתן לה
ההיסטוריה של ועדות החקירה נעה בין המנדט הרחב שממריא לבדיקת אחריות הדרג המדיני לבין המנדט הצר יותר שמתמקד בכשל המבצעי הנקודתי. ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים התמקדה בצבא ופטרה את הממשלה. גם ועדת שמגר לטבח המתפללים המוסלמים במערת המכפלה הסיקה שהרוצח ברוך גולדשטיין פעל לבד והבעיה, כמו ברצח רבין שנה וחצי אחר כך, היא בתיאום בין גורמי הביטחון ובסדרי האבטחה. בשני המקרים ההסתה הפוליטית ובעיקר הרבנית נותרו מחוץ לדו"חות.
לעומת זאת, היו ועדות שהגדילו ראש. ועדת כהן לטבח בסברה ושתילה הטילה אחריות על שר הביטחון אריאל שרון. ועדת אור לאירועי אוקטובר 2000 הזהירה את ראש הממשלה אהוד ברק והטילה אחריות על השר לביטחון פנים שלמה בן־עמי. וכמובן, שתי הוועדות האחרונות – ועדת המירון שהטילה אחריות אישית למותם של המתפללים על ראש הממשלה נתניהו ועל השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, וועדת הצוללות שהוציאה מכתבי אזהרה חמורים ביותר לראש הממשלה נתניהו על פגיעה בביטחון המדינה, כלכלתה ויחסי החוץ שלה.
הממשלה שמנסחת את המנדט של הוועדה ואת גבולות הגזרה של בדיקתה – שולטת בסופו של דבר במסקנות וביישומן. והמנעד נע בין חופש מוחלט לוועדה לבין מנדט צר שכובל אותה לעמדת הש.ג.
לחטא של הנהייה אחר הקונספציה נוספה הרשלנות הגדולה באבטחה
בפרשת רצח רבין נטל על עצמו כרמי גילון אחריות לשני הכישלונות. הראשון, שלא הצליח לשכנע על סכנה מצידו של מפגע יהודי. הוא זעק באוזני כולם – רבין עצמו, ראש האופוזיציה נתניהו, הרבנים הקיצוניים, התקשורת. כולם פטרו אותו בזלזול שמאפיין כל קונספציה שמתקבעת בעוצמה יתרה — יהודי לא ירצח ראש ממשלה יהודי. הכישלון השני של גילון, המובהק יותר, שאינו שנוי במחלוקת — כשל האבטחה הנקודתי בעצרת שהסתיימה ברצח.
ומכאן החוליה החלשה בטיעונו של גילון. דווקא בגלל שהיה משוכנע בממשותו של האיום, מתעצמת הרשלנות החובבנית שהתגלתה. איך זה שרבין אובטח בידי שני מאבטחים בלבד, שעסוקים בעיקר בפילוס דרכו למכונית ומפקירים את גבו חשוף; למה באירוע המוני כזה לא ליוו אותו יותר מאבטחים שיכסו את כל אגפיו; למה אזור המכונית לא היה סטרילי והתאפשר ליגאל עמיר להתנחל ולהיטמע בו, להמתין בשלווה עד שגבו של רבין נכנס לטווח אקדחו; ולמה הצליח לירות בגבו שלושה כדורים מבלי שינוטרל אחרי הכדור הראשון. גילון היה היחיד שזעק "זאב זאב" אבל כשהופיע הזאב, הופקר הטרף לחלוטין. רבין וגילון האמינו מן הסתם שהקהל העצום, האוהד, מספק סביבה בטוחה, מבלי לקחת בחשבון שדווקא קהל עצום כזה מספק הזדמנות פז למתנקש הבודד. גילון, היחיד שזעק והתריע, היה בפריז במהלך העצרת.
לנתניהו אחריות לרצח רבין אז ולמכונת ההסתה היום
לפני כמה שנים, בריאיון ללוסי אהריש בדמוקרטיווי, אמרתי כי משפט נתניהו מגולל את חטאיו הזניחים יותר. מעליו בדירוג ישנם החטאים הכבדים באמת כמו הברית הפוליטית עם הכהניסטים, האחריות למכונת הרעל שמשסעת את החברה, פירוק המוסדות הדמוקרטיים ועוד. בסיום, בחדר ההמתנה, פגשתי את המרואיין הבא, דביר קריב, בכיר שב"כ לשעבר. הוא הסכים לתזה, אבל טען ששכחתי את המקום הראשון בסולם החטאים — אחריות נתניהו לרצח רבין. טענתו מצטלבת עם קובלנתו של גילון. שניהם מבטאים את תסכול השב"כ מהטלת כל האחריות עליו, תוך התעלמות והעלמת אחריות הדרג הפוליטי וההלכתי, קרי נתניהו והרבנים.
ואז, כמו היום, אנו חשופים למוסד הנתעב שהשתרש בחיינו: מכונות הרעל שממטירות הסתה, איומים ורפש. ונתניהו הוא הקו המחבר. אז הוא היה ראש האופוזיציה והיום הוא ראש הממשלה. בשני המקרים הוא האחראי העליון על הרעל שאז כוון נגד ראש הממשלה רבין, והיום, כשהוא ראש הממשלה, המטרה היא כל מי שמעז לחלוק עליו. אופוזיציה, מפגינים, שומרי הסף, שירות ציבורי שמחויב בעצמאות, ואפילו משפחות שכולות ומשפחות חטופים שמסרבות להריע ולציית.
בחסות נתניהו, המסית של אז יושב לשולחן הממשלה היום
הזכרנו את שני המודלים של ועדות החקירה — בעלות המנדט הרחב מול הצר. לנתניהו חשוב לטפח שנאה והסתה כלפי מפגיני קפלן והמחאה שנמשחו בידי מכונת הרעל כסרבנים ובוגדים. ולמה? כדי להציב נרטיב נגדי אל מול אחריות הממשלה לטבח. המטרה בפילוג הזה היא לשתק את ועדת החקירה בבואה להכריע בשאלה האם ההפיכה המשטרית או מתנגדיה הם האחראים להחלשת המדינה והצבא. אחראים להזדמנות שזיהה סינוואר כדי לתקוף. וכך גם ריסוק הלגיטימציה של בית המשפט העליון כדי להבטיח שחברי הוועדה לא ימונו מאותה קבוצה שעלולה להחמיר עם נתניהו, כמו בוועדות המירון והצוללות.
נדמה שמ־7 באוקטובר מושקע נתניהו במאמצים לחסל כל חקירה ש"תפליל" אותו. עד 7 באוקטובר נועדה ההפיכה המשטרית לחסל את משפטו, והיום היא נועדה לחסל גם את אחריותו לטבח. ואיך? לחזור לימי ועדות שמגר לרצח רבין ובמערת המכפלה – לטשטש ולהעלים את גורמי העומק ולהשאיר את האחריות לגורמים המבצעיים. במלחמת יום כיפור, ברצח רבין, בטבח 7 באוקטובר האחראית המרכזית לאסון היא הקונספציה (המצרים וחמאס לא יתקפו, יהודי לא ירצח יהודי). האחראי המרכזי לקונספציה הוא הדרג המדיני.
קו מחבר נוסף בין רצח רבין לימינו אלה הוא איתמר בן גביר. בסרט ראינו אותו עם הסמל של מכונית רבין והמשפט הבלתי נשכח: "כמו שהגענו לסמל נגיע גם אליו". והוא הגיע פעמיים. הפעם הראשונה כשקם הרוצח והגשים את משאלתו; בפעם השנייה הוא הגיע לשולחן הממשלה שבראשה ישב פעם רבין. ולחיבור הנורא הזה אחראי נתניהו, שאז השתמש בבן גביר וחבריו כדי להפיל, תרתי משמע, את רבין, והיום הוא הופך אותו לשר ובן ברית פוליטי שעכשיו הוא לא רק אוחז בסמל המכונית אלא גם בסמל השלטון.
