לרשימה השחורה של האו"ם אין שיניים, אבל היא נושכת את הכלכלה הישראלית
מאגר החברות הקשורות להתנחלויות אינו מטיל קנסות או אוסר השקעות, אך עצם ההופעה בו עלול לייקר עסקאות, להרתיע משקיעים ולהפוך חברות ישראליות לבחירה מסובכת יותר בעולם
לכאורה, אין צורך להתרגש יותר מדי: העדכון למאגר החברות המעורבות בפעילויות הקשורות להתנחלויות הישראליות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, שפרסם בשבוע שעבר משרד נציב זכויות האדם של האו"ם, לא מזיק. הרי מדובר במאגר שנוסד כבר לפני עשור – והרי כלכלת ישראל משגשגת יפה. בסך הכל, 61 חברות נוספו, חמש הוסרו, וכעת מופיעות בו 214 חברות מ־11 מדינות.
יתרה מזו, אין למאגר כוח אכיפה: הוא אינו מטיל קנסות, אינו אוסר לסחור עם חברה, אינו מקפיא נכסים ואינו מונע מקרן השקעות לרכוש את מניותיה. אפילו הכינוי הנפוץ שקיבל – "הרשימה השחורה של האו"ם" – אינו שמו הרשמי. בסך הכל מדובר ברשימה שמיועדת לזהות חברות שלגביהן מצא האו"ם בסיס סביר להאמין שהן מעורבות באחת מעשר קטגוריות של פעילות הקשורה להתנחלויות: מבנייה ותשתיות, דרך בנקאות ומימון ועד תחבורה, שימוש במשאבי טבע, פסולת ושירותים התומכים בקיומן של ההתנחלויות.
חשוב להבהיר: הופעת חברה במאגר אינה הרשעה בהפרת זכויות אדם ואינה פסק דין נגדה. אם לא די בכך, לראשונה, בעדכון הנוכחי סיווג האו"ם את אופי המעורבות של כל אחת מ־214 החברות בהתאם למסגרת המקובלת בעקרונות האו"ם לעסקים וזכויות אדם, כאשר אף אחת מהן לא סווגה כמי שגרמה (Causation) בעצמה להשפעה השלילית שנבחנה. להפך, כ־200 סווגו כ"תרומה" (Contribution), כלומר כמי שפעילותן תורמת, לפי הניתוח של האו"ם, להשפעה שלילית. רק 14 נוספות נמצאות ב"קשר ישיר" (Direct Linkage) – קשר באמצעות מוצר, שירות או מערכת יחסים עסקית, מבלי שהחברה עצמה גרמה להשפעה או תרמה לה.
רק לסבר את האוזן: מועצת זכויות האדם מפעילה מנגנוני חקירה ייעודיים גם באיראן, ונצואלה, רוסיה, מיאנמר ומדינות נוספות. אולם אין מנגנון מקביל למאגר ההתנחלויות: רשימה ממוסדת ומתעדכנת של חברות עסקיות שנבחנות ונרשמות בשל פעילות כלכלית הקשורה לסכסוך או לשטח מסוים. ואכן, ממשלת ישראל נלחמת בו בחריפות. היא טוענת שמדובר במנגנון מפלה וחסר בסיס משפטי, שאין לו מקבילה ביחס לאזורי סכסוך אחרים בעולם. מנגד, האו"ם מציג את המאגר ככלי של שקיפות ואחריות תאגידית.
המצב האבסורדי הזה, יחד עם חוסר השיניים של אותו מנגנון אנטי־ישראלי מובהק, הם הסיבה המרכזית לכך שקל לפספס את הסיכון הכלכלי הטמון בו. מבחינה כלכלית, הוויכוח על כוונותיו ויכולותיו של המאגר כמעט משני. מה שחשוב הוא מה המאגר עושה בפועל – או עלול לגרום בעתיד.
המספרים מסבירים זאת היטב. מטבע הדברים, מתוך 214 החברות ברשימה, 192 – כ־90% – הן חברות ישראליות. אך כאשר מוסיפים חברות זרות שלהן זיקה תאגידית או ארגונית ישירה לישראל, השיעור מתקרב ל־94%. בעדכון האחרון הריכוז אפילו קיצוני יותר: 55 מתוך 61 המצטרפות החדשות רשומות בישראל, ויש עוד ארבע חברות בעלות זיקה ישראלית או שהן בעלים של חברה ישראלית.
השמות חשובים אפילו יותר מהאחוזים. כבר אין מדובר בכמה יזמי נדל"ן קטנים שפועלים מעבר לקו הירוק. ברשימה נמצאים הבנקים הפועלים, לאומי, דיסקונט, מזרחי־טפחות והבינלאומי; בזק, סלקום, פרטנר ו־HOT; שופרסל ורמי לוי; שיכון ובינוי, שפיר, אלקטרה וחברות נדל"ן ותשתית רבות. העדכון החדש הרחיב את המעגל עוד יותר והכניס לתוכו שמות כמו תנובה, נטפים, אדמה, תעבורה, ממ"ן, אלוני חץ ואנרג'יקס. חברות מהרשימה נמצאות גם במדד ת"א־125 ובין החברות הגדולות והמוכרות במשק.
במילים פשוטות, הרשימה זזה בהדרגה משולי המשק הישראלי אל תוך שרשרת האספקה, המימון, המזון, האנרגיה, התחבורה והתשתיות שלו – וכמובן גם אל בסיס המס של המדינה. וכאן מתחילה הבעיה האמיתית.
נניח שקרן פנסיה שבדית מחפשת השקעה בתחום המזון במזרח התיכון. או שבנק הולנדי בוחן מימון של פרויקט אנרגיה. או שחברה צרפתית מחפשת ספק מערכות השקיה. בעבר הבדיקה היתה מתחילה בדו"חות הכספיים, במאזן, בבעלי המניות, בשוק שבו החברה פועלת ובסיכונים העסקיים שלה. היום בדיקת נאותות (Due Diligence) כוללת גם ESG, זכויות אדם, סנקציות וסיכוני מוניטין.
פקיד ציות יתחיל במנוע חיפוש בסיסי מבוסס AI והפרט הזה, הנוגע לכמעט כל חברה גדולה בישראל, יצוץ מיד: מקלידים את שם החברה למאגר מידע, למנוע חיפוש או לכלי בינה מלאכותית, ומופיעה עוד עובדה – החברה נמצאת במאגר של נציבות זכויות האדם של האו"ם הקשור להפרת זכויות אדם. מעטים הם אלה שיתחילו להעמיק בחיפוש, ואין דרישה שאותם פקידים יהפכו למומחים למשפט בינלאומי פומבי או לגיאוגרפיה של מדינת ישראל.
מכאן כבר אין צורך בשום חרם רשמי. אותו מנהל השקעות אינו שופט בבית דין בינלאומי, וגם לא מומחה לגיאוגרפיה שצריך להבחין בין ירושלים המערבית למזרחית, או להבין מה ההבדל – אם קיים מבחינתו – בין מעלה אדומים, ברקן ורעננה. גם קצין הציות בבנק אינו חייב להכריע אם האו"ם צודק או ישראל צודקת. מבחינתו נוצר עוד סיכון שצריך לבדוק: עוד שאלון לחברה, עוד חוות דעת משפטית, עוד דיון בוועדת ESG, עוד צורך להסביר ללקוחות ולחוסכים מדוע הכסף שלהם מושקע בחברה שמופיעה במאגר כזה. לכל אלה יש מחיר. ובמקרים מסוימים, האפשרות הזולה ביותר היא פשוט לעבור לחברה הבאה.
לתופעה הזאת יש גם שם – De-risking: לא איסור לעשות עסקים עם ישראל, אלא העלאת מחיר החיכוך של עשיית עסקים איתה. החברה הישראלית אינה נפסלת; היא פשוט הופכת לעסקה קצת יותר מסובכת. ואם קיימות שתי השקעות בעלות תשואה דומה, שני ספקים דומים או שני פרויקטים דומים – אחד מהם מגיע עם דגל אדום במערכת הציות והשני לא – אין צורך בחקיקה כדי להבין מה עלול לקרות.
בהקשר הזה חשוב להזכיר את ה־CSDDD – חוק שרשרת האספקה של האיחוד האירופי, שיגיע ליישום סופי ב־2029, ומחייב תאגידים גדולים הפועלים באירופה לוודא שכל שרשרת האספקה שלהם נקייה מפגיעה בזכויות אדם ובאיכות הסביבה. החוק כבר נכנס לתוקף ב־2024. לפי החוק, חברות אירופיות נדרשות לבצע בדיקות נאותות (Due Diligence) קפדניות לצורך זיהוי, איתור ומניעה של פגיעות בזכויות אדם ונזקים סביבתיים לאורך כל שרשרת הערך, וזה כולל ספקים ישירים ועקיפים, הן בתוך אירופה והן מחוצה לה. במקרה הזה כבר יש קנסות וסנקציות שעלולים להגיע ל־3% עד 5% ממחזור המכירות העולמי השנתי שלהן. כמו כן, החוק מאפשר לנפגעים להגיש תביעות נזיקין אזרחיות נגד התאגידים בבתי משפט אירופיים.
אז נכון שצעדים אלה אינם בהכרח חרם על ישראל. חלק מהממשלות אף מדגישות במפורש שהן מבקשות להפריד בין ישראל שבתוך הקו הירוק לבין ההתנחלויות. אלא שההבחנה המשפטית שממשלה מסוגלת לנסח בצו אינה בהכרח ההבחנה שמנהל השקעות פרטי ירצה לבצע בכל עסקה.
גם משקי הבית על הכוונת
זה גם הפרדוקס הגדול של הרשימה: אין לה כמעט שיניים משפטיות משל עצמה, אבל היא אינה זקוקה להן כדי לייצר השפעה כלכלית. עצם הופעת השם במאגר רשמי של האו"ם יכול להפוך למשתנה במערכות הסינון של משקיעים, בנקים, חברות ביטוח, ספקים ולקוחות.
לכלכלה הישראלית – ולפיכך למשקי הבית, לפירמות ולממשלת ישראל עצמה – זו אינה שאלה שולית. ישראל היא משק קטן, פתוח וגלובלי, שתלוי בהון זר, ביצוא, בשווקים בינלאומיים ובמערכות פיננסיות שמעבר לים. בעולם כזה, הסנקציה הכלכלית המסוכנת אינה בהכרח זו שממשלה מכריזה עליה במסיבת עיתונאים. הסכנה היא בפגיעה ה"שקטה", שמחלחלת לאט. איש אינו אוסר על קרן פנסיה שבדית להשקיע בחברה ישראלית, גם לא על לקוח הולנדי לקנות ממנה, ואפילו לא על בנק אירופי לממן אותה. המאגר פשוט עלול לנתב אותם למסקנה שיש אפשרות אחרת, פשוטה יותר ונקייה יותר מסיכון. כי כדי לנשוך את הכלכלה הישראלית, מתברר, הרשימה הזאת לא באמת צריכה שיניים – מספיק שהיא תגרום לעולם לחשוב פעמיים לפני שהוא עושה איתה עסקים.
