סגור

פרשנות
עם חמאס בשלטון לא יהיה שיקום

לפי ממשלת חמאס, נזקי תקיפות צה"ל מסתכמים ב־400 מיליון דולר, והסכום עוד צפוי לגדול. כספי הסיוע שניתנו לעזה בעבר הופנו בעיקר לייצור רקטות. יש להניח כי גם הפעם התוצאה תהיה דומה

לאחר חגיגות "הניצחון" שארגן חמאס ברצועת עזה בעקבות ההכרזה על הפסקת האש בלילה שבין חמישי לשישי, החלו התושבים להתוודע למחיר האדיר ששילמו. לא בכדי המונחים "רעידת אדמה" ו"צונאמי" חזרו על עצמם מפי המקומיים.
שווי הנזק לא ידוע
ממשלת חמאס פרסמה הערכת נזק ראשונית ל־11 ימי לחימה המסתכמת בכ־400 מיליון דולר, אבל גם שם יודעים כי הנתון גבוה הרבה יותר וייקח עוד זמן להגיע אליו. בשיא המערכה דווח על 120 אלף עקורים מביתם בתוך הרצועה. ואכן הנזק הגדול ביותר נגרם בענף הדיור והמבנים הציבוריים, שמוערך ב־150 מיליון דולר. משרד השיכון בעזה מסר ביום חמישי ש־16,800 יחידות דיור נפגעו, מתוכן 1,800 לא ראויות עוד למגורים ו-1,000 נהרסו כליל. עוד ציין כי חמישה מגדלי מגורים נהרסו על ידי צה"ל ולמעלה מ־70 מבני ציבור (משרדי ממשלה, תחנות משטרה וכדומה) ניזוקו בדרגות שונות.
משרד ההסברה בעזה מסר שנזקים בשווי של כ־ 40 מיליון דולר נגרמו למפעלים, לאזור התעשייה ברצועה ולמתקני תעשייה שונים. כמו כן נזק של יותר מ־20 מיליון דולר נגרם לתשתית האנרגיה בעוד משרד החקלאות העזתי העריך את הנזקים ב־27 מיליון דולר, כולל חממות, אדמות חקלאיות ולולים. במהלך ימי הלחימה התושבים קיבלו חשמל למשך שלוש עד ארבע שעות, לעומת 12 שעות לפני פרוץ הלחימה. בהיבט זה צפוי שיפור בימים הקרובים, עם הכנסת דלק מהצד המצרי ובהמשך מהצד הישראלי.

1 צפייה בגלריה
בניין בעזה שנהרס בהפצצת חיל האוויר בשבוע שעבר
בניין בעזה שנהרס בהפצצת חיל האוויר בשבוע שעבר
בניין בעזה שנהרס בהפצצת חיל האוויר. 17,800 דירות נפגעו בסבב האחרון
(צילום: איי אף פי)
ברצועה לא מבזבזים זמן וכבר החלו בחלוקת פיצויים ראשונית מכספי קטאר. הממשלה, בשיתוף הוועדה הקטארית לשיקום הרצועה, החלה כבר ביום שישי לחלק 2,000 דולר לכל מי שדירתו נהרסה לחלוטין ו־1,000 דולר לדירות שאינן ראויות עוד למגורים. עד כה ניתן פיצוי ל־300 משפחות. במקביל גובר זרם הסיוע ההומניטרי. האו"ם הודיע על הכנסת סיוע חירום בשווי של כ־19 מיליון דולר, וגם מצרים הודיעה על כניסת שיירה הומניטרית גדולה של 120 משאיות לרצועה.
מנגנון השיקום כשל
בשלהי 2020 פרסם האו"ם דו"ח מיוחד בו העריך את הנזק שנגרם לכלכלת הרצועה מאז עליית חמאס לשלטון ב-2007 עד 2018 בסכום של 16.7 מיליארד דולר. הדו"ח הצביע על ירידת החשיבות של רצועת עזה בכלכלה הפלסטינית וירידת תרומתה לתוצר הפלסטיני מכ־37% לפני השתלטות חמאס אל פחות מ־20% כיום.
המצב ברצועה היום קשה הרבה יותר מאשר ב-2018, לא רק עקב סבב הלחימה האחרון, אלא בעיקר בשל שנת הקורונה שעשתה שמות בכלכלה המקומית והסנקציות שנוקטת הרשות הפלסטינית נגד רצועת עזה מאז 2017 עקב הסכסוך הפנימי עם חמאס.
בעזה ובאזור כבר מתחילים לדבר על שיקום בעקבות מבצע שומר החומות, אבל בחינה של סבבי העבר מלמדת כי יש מקום קטן לאופטימיות. לאחר מבצע צוק איתן ב־2014 התכנסה במצרים ועידה מיוחדת לשיקום עזה, במהלכה ניתנו התחייבויות של 3.5 מיליארד דולר לשיקום הרצועה (2.5 מיליארד דולר כהתחייבויות חדשות ועוד 1 מיליארד דולר מהתחייבויות קודמות). לצורך יישום הפרויקטים נחתם הסכם "עוקף חמאס" להקמת מנגנון שיקום עזה בין ישראל, הרשות הפלסטינית והאו"ם, שהאחריות ניתנה לו על פיקוח תהליך השיקום. במבט לאחור, מנגנון השיקום נחל כישלון חרוץ ונשחק עם הזמן.
הסיבות לכישלון היו שילוב בין פוליטיקה אזורית לכלכלה. אמנם בוועידה בקהיר, אחרי הפסקת האש, הראו הנוכחים התלהבות להירתם למאמץ השיקום, אולם שלוש שנים לאחר סיום הוועידה (אלה הנתונים האחרונים שפורסמו) רק 51% בלבד מהכספים שהובטחו לעזה אכן הוקצו בפועל. המדינות התורמות המובילות שהתחייבו היו מהמפרץ, ובראשן ערב הסעודית, כוויית והאמירויות, אך 78% מהכספים שהובטחו ולא הגיעו לרצועה היו ממדינות אלה.
כספי התרומות ירדו לטמיון
אי העברת הכספים מצד המדינות הערביות, ובראשן ערב הסעודית, כוויית ובחריין, נובעת ממספר גורמים. ראשית, עניינים פוליטיים. מדינות המפרץ ברובן רואות בתנועת האחים המוסלמים, תנועת האם של חמאס, איום קיומי ואידאולוגי עליהן, ולכן ניתן להבין את חוסר ההתלהבות להעביר כסף שבסוף יגיע לחמאס; שנית, במדינות ערב מורגשת "עייפות" כלפי הסוגיה הפלסטינית ותחושה שמיליארדי דולרים הופנו אליה במשך השנים ללא תועלת או לפחות הכרת תודה. לכל אלה יש לצרף את ההתרכזות בבעיות הפנימיות של המדינות הערביות, גם העשירות ביותר, עקב ירידת ההכנסות מנפט. אבל אי העמידה בהתחייבויות הכספיות היתה גם נחלתן של מדינות אחרות, כולל מהמערב, שראו כיצד כספי התרומות בעבר ירדו לטמיון.
בנוסף להיבט הכלכלי, מנגנון השיקום היה תלוי בפעילות במעברים ובדגש על העברת חומרי הבנייה. כאן התעוררו בעיות של אמון ופיקוח, ולא רק בצד הישראלי, שהואשם בסיכול הפרויקטים לשיקום. דרישת המצרים כי במעבר רפיח יוצבו פקחים של הרשות הפלסטינית, ולא נציגי חמאס, רוקנה מתוכן את הסכם המנגנון. בפועל מנגנון השיקום היה מסורבל וביצוע הפרויקטים היה אטי, מה שגרם למדינות התורמות לזנוח את הבטחותיהן. לשם המחשה, שלוש שנים לאחר הלחימה כשליש מהבתים שניזוקו במהלכה עדיין לא טופלו.
נראה כי מה שמפריד בין רצועת עזה לבין שיקום כלכלי או אופק כלכלי כלשהו הוא שלטון חמאס. חמאס העדיף להפנות עשרות מיליוני דולרים להתעצמות צבאית, לייצור רקטות ומנהרות, מאשר לרווחת התושבים, וזה כנראה לא עומד להשתנות. סדר העדיפויות הזה הוא הסיבה שמאז 2007 נרשמה הרעה בתנאי החיים ברצועה, וגם העתיד נראה עגום. בתוך כעשור תמנה אוכלוסיית הרצועה למעלה מ־3 מיליון נפש עם צפיפות של כ־9,000 נפש לקמ"ר, לעומת כ־5,500 כיום. התוצר לנפש, גם בתחזיות האופטימיות ביותר, ינוע סביב 300 דולר. במצב דברים זה החלה הספירה לאחור לעימות הבא.
כבר היום מועלות אפשרויות איך ניתן לשקם את הרצועה ולהתגבר על החשש כי הכספים יגיעו לייצור רקטות ולא לשיקום הבתים והתשתיות האזרחיות. מצרים כבר מגבשת אופציה ולפיה השיקום יתבצע על ידי הזרמת כספים ישירות לפרויקטים ספציפיים אותם יבצעו חברות מצריות. אולם כפי שניסיון העבר מוכיח, גורלם של פתרונות כאלה להישחק עם הזמן. הסיכוי של רצועת עזה להשתקם כאשר חמאס בשלטון קלוש.
* הכותב הוא מנהל חברת קונקורד המזה"ת www.concordmena.com