הסדר החדש על פי שקד: הציוני קודם לאוניברסלי
שקד תוקפת את המערכת המשפטית, השופטים והמשפטנים הציבוריים, בשני ערוצים: כחסמים על המשילות, וככאלה שלא מכבדים את הרוב היהודי והצביון הציוני של המדינה, ומעדיפים עליהם את זכויות האדם האוניברסליות
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מתייחס לאדם. לא ליהודי-ציוני-לאומי. שרת המשפטים איילת שקד מבקשת להנחיל סדר חדש. בוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין הכריזה על מהפכה חוקתית חדשה שתבטל את מהפכת חוק יסוד: כבוד האדם. "זכויות אדם אינם מנותקות מהאתגרים הציוניים", אמרה, "לא נמשיך לכופף את ראשינו בפני זכויות אדם אוניברסליות".
כדרכה הקפידה שקד לאחוז את החבל בשני קצותיו, ולהעלות מעשר גם לזכויות האדם, אבל המסר היה ברור: בתי המשפט בישראל זנחו את הציוני לטובת האוניברסלי, את הלאומי לטובת האזרחי, את היהודי לטובת הדמוקרטי.
האג'נדה שלה מנומקת. היא לא קריקטורה כמו מירי רגב שעושה בדיוק את אותו הדבר בתחום התרבות. היא גם לא משדרת את ההיסטריה של נתניהו שמסית נגד התקשורת מסיבותיו האישיות – המשפחה והחקירות. אבל, המרדף הזה אחרי כל עוגני הדמוקרטיה הישראלית – תקשורת, תרבות, משפט – נועד להשניא, להסית ולסכסך בין הציבור לבין הדמוקרטיה ולהציגה כאויבת העם והמדינה היהודית.
איילת שקד שרת המשפטים צילום: אוראל כהן
שקד תוקפת את המערכת המשפטית, השופטים והמשפטנים הציבוריים, בשני ערוצים: כחסמים על המשילות, וככאלה שלא מכבדים את הרוב היהודי והצביון הציוני של המדינה, ומעדיפים עליהם את זכויות האדם האוניברסליות.
האמת הפוכה. מערכת המשפט תומכת בשלטון ובממשלה כמעט ללא סייג. לכמעט נגיע תיכף, אבל הרוב המכריע של העתירות נגד הממשלה ומדיניותה נדחות. ובכלל זה גם עתירות נגד "פיגועים אנושיים" שמבצע משרד הפנים בזרים, בספק יהודים, בילדיהם. ומהצד השני של הקו הירוק – מפעל ההתנחלות לא היה משגשג אלמלא החסות המשפטית שפרש עליו בג"ץ.
פסק הדין בעניין המסתננים הוצג כעוד חולייה בשרשרת ה"אנטי ציונית" של בג"ץ שמקדש כביכול זכויות אדם על חשבון תושבי דרום תל אביב ומאמצי הממשלה לנקות את הבעיה. ושוב האמת הפוכה. בג"ץ נתן למדינה את מלוא מבוקשה, למעט האפשרות לכלוא אנשים שאינם מסכימים להרחקה ללא מגבלת זמן. אף בית משפט במדינה דמוקרטית לא היה מאשר כליאה אינסופית של אדם רק בגלל שלא נתן הסכמה להרחקה שנדרשת על ידי המדינה הקולטת.
במקרים ספורים הממשלה לא מקבלת את מלוא תאוותה. מקרים שהפגיעה בזכויות האדם היא בוטה ולא אנושית, שבית משפט, כל בית משפט במדינה דמוקרטית, היה מגביל את הממשלה. זו המשמעות של איזונים ובלמים, של שלטון החוק שנותן משקל גם לזכויות פרט אל מול הדורסנות המדינתית.
שקד רוצה לבטל גם את המעט הזה. היא לא רוצה ביקורת שיפוטית אלא חותמות גומי. היא רוצה לבטל גם את המקרים הבודדים שבהם מתערב המשפט בשרירות הממשלתית. ועתה על הפרק העתירות נגד חוק ההסדרה שמאפשר למדינה להכשיר הפקעת קרקע פרטית לטובת ההתנחלויות. חוק חסר תקדים שנוגד עקרונות של המשפט הבינלאומי וגם הפנימי - החלת חוק של הכנסת על שטח שאינו נתון לריבונות של הכנסת. שקד מאותת לבג"ץ את ציפיותיה: להכשיר את החוק שאפילו היועץ המשפטי, שהיא דחפה למינויו, התנגד לו וסירב להגן עליו.
הרטוריקה של שקד דו-משמעית. היא גם משבחת את השופטים ואת משפטני הממשלה, וגם מוקיעה אותם כחסמי משילות ואנטי ציונים. הטקסט מתעתע, אבל הסאבטקסט ברור: מוטב שתתיישרו אתי לגמרי, לא רק כמעט.
הדמוקרטיה היא התכלית, מערכת משפט עצמאית היא תנאי חיוני. גם כשהיא טועה, וגם כשהיא פוסקת נגד הממשלה. מותר לבקר פסיקות של בית המשפט, אבל אם נניח לרגע את השאלה האם שרת המשפטים צריכה להתייצב בצד המבקר, צריך להצביע על הבעיה: במסווה הביקורת, בנאומים מהוקצעים שנכתבים בידי עו"ד גיל ברינגר, היא משדרת דה-לגיטימציה למערכת משפט עצמאית שבלעדיה דמוקרטיה אין.
