כלכלת הזהב
"בעוטף אין דיור מוגן. אחרי ה-7 באוקטובר המרכז לאזרח הוותיק הפך למקום של חיים"
רותי אלימה, משתתפת בפאנל מרגש בכנס כלכלת הזהב של כלכליסט וקדם, סיפרה כי לאחר ה-7 באוקטובר היא ובעלה ירדו לעוטף לעזור בשיקום האזור. גם חסידה בוכסווילר, 93, חברה ותיקה בבארי, ויוסי קפלן, יו"ר ועדת הדיור המוגן, קדם השתתפו
במסגרת כנס כלכלת הזהב של כלכליסט וקדם התקיים פאנל בהנחיית עמיר קורץ, על הסיפור של הדור שלא מוותר על חלוציות, עשייה חברתית ושיקום הארץ. משתתפי הפאנל הם חסידה בוכסווילר, 93, חברה ותיקה בקיבוץ בארי שפונתה מביתה בעקבות המלחמה לבית בלב באזור השרון, ומנסה מרחוק לתמוך בחבריה לקיבוץ, רותי אלימה, חברת קבוצת שילר שעברה עם בעלה שוקה לעוטף עזה אחרי ה-7 באוקטובר במטרה לסייע בשיקום הקהילה, ויוסי קפלן, יו"ר ועדת הדיור המוגן, קדם.
את הפאנל פתחה בוכסווילר עם הסיפור המצמרר של אירועי ה-7 באוקטובר בביתה בקיבוץ. "אני חברה 74 שנים בקיבוץ בארי. 52 שנה עסקתי בחינוך וחלק מהנרצחים היו ילדים שהייתי גננת שלהם. התעוררנו אני והמטפלת שלי השש וחצי בבוקר ושמענו פיצוצים אדירים. לא הבנו מה קורה ורצנו לממ"ד, רבע שעה אחרי הייתה אזעקה והבנו שקרה משהו. קיבלנו בוואטסאפ הודעה שיש חדירת מחבלים לקיבוץ ויש לנעול את דלת הממ"ד. נכדתי הגדולה שחיה בבארי הסבירה לי שחייבים להחזיק את הדלת וכך 13 שעות החזקנו את הידית של הממ"ד. בשמונה שמעתי קולות יריות לבית שלי והבנתי שמחבלים חדרו פנימה. הם צעקו איטבח אל יהוד ואללה אכבר. הם ניסו לפתוח הידית והחזקנו אותה יחד. לא היה לנו אוכל ומים ולא שירותים ונאלצו לעשות את צרכנו בקופסאות של המשחקים של הנינים שלי.
"ב-14:00 הגיע בחור שהכרתי מהקיבוץ שהיה פצוע ואמר שהוא רוצה להכניס אלי לממ"ד אנשים שקשה להם לבד. קבענו סימן של דפיקה בדלת וכל כמה זמן הוא הכניס אלי אנשים, כולל אמא של חבר קיבוץ שהייתה המומה ומהבוקר לא הצליחה להשיג את בנה. בדיעבד התברר שזה אבשלום הרן שנרצח כבר בבוקר. לפנות ערב הממ"ד היה מלא והגיעו לפנות אותנו. רק כשיצאנו הבנתי שקרתה פה טרגדיה גדולה. מכל מקום בתים עלו באש, ראינו ערימות של חללים בצדי הדרך, המטפלת שלי התעלפה. לא רציתי להתפנות לים המלח אלא לבן שלי ליד אשקלון. למחרת אמרתי למטפלת שלי שתחזור לילדים שלה בפיליפינים ואני עברתי לבן השני שלי ביהוד. לאט לאט סיפרו לי מה קרה בבארי. אחרי כמה ימים הבנתי שאין לי יותר בית ולאן לחזור. הקיבוץ שלי היה הרוס, 102 חברים נרצחו, 30 נלקחו לעזה. לא רציתי להיות פליטה וביקשתי שיארגנו לי דיור מוגן במרכז שאהיה קרובה לילדים. אחרי יומיים הגעתי לבית בלב ברמת השרון. אף פעם לא חשבתי שאגיע לדיור מוגן אבל מאוד מצא חן בעיני המקום והבית שהוא לא גדול והכל צנוע. אז התחיל הרומן שלי עם בית בלב. קבלת הפנים היתה מיוחדת וחמה ומחבקת. סידרו לי מטפלת אחרת ובחרתי דירה. אני שם עד היום".
רותי ושוקה אלימה צפו במתרחש בטלוויזיה בשבעה באוקטובר ומיד קיבלו החלטה להגיע לעוטף ולעשות חומה ומגדל מחדש. "מיד ידענו שאנחנו יורדים לנגב המערבי", מספרת אלימה, ואי אפשר היה להזיז אותנו מההחלטה. שוקה הגיע לעזור ברפת של כיסופים. מכון החליבה הושמד והיה נזק גדול וכמה חודשים היה על הקו קבוצת שילר כיסופים. אני אשת חינוך וכשחיפשתי עבודה לקראת הפנסיה היה לי ברור שאני רוצה לעבוד עם החברים הוותיקים, מצאתי עבודה במרכז יום לאזרח הוותיק נווה אשכול שנותן מענה לאזרחים הוותיקים על כל קשת הזיקנה, כולל מקרי דמנציה. היום אני רכזת חברתית ורכזת תרבות. אם מדברים על דיור מוגן, באזור העוטף אין דיור מוגן, החברים שזקוקים נמצאים או עם מטפלת בבתים או בבתי אבות רחוקים יותר, זה תלוי במשפחות. חלק מהמענים שהקהילה והרווחה מנסים לתת זה לאותם קשישים בבית ולהכווין מה נכון לכל משפחה".
האם הרעיון הוא לפעול לשיקום האזור?
"בהחלט. נווה אשכול זה המקום הראשון שחזר לפעול בנגב המערבי. במרץ 24' המקום שקק חיים וזה החזיר הרבה אנשים. אז זה החזיר גם קהילה ונתן חיים ועם כל העצב והשכול והקושי קמים בבוקר, פותחים את הדלת ורואים את החיוך שלי ושל העובדים שלנו וזו ברכה ואני גאה שאני חלק מזה".
יוסי, מה הקשר שלך לעוטף?
"אני יליד אשכול. נולדתי במושב תלמי אליהו וכל ילדותי הייתי חקלאי בנגב המערבי. אמא עוד גרה שם. עוד לפני ה-7 באוקטובר בכל פעם שהיה מבצע, העובדות הסוציאליות של אשכול שהן בנות הכיתה שלי, היו מתקשרות או שאני הייתי מתקשר ושואל איך אפשר לעזור. והן היו שולחות שניים שלושה תושבים ותיקים לנופש בבית לב גנים שאני מנהל בנתניה.
"ב-7 באוקטובר אחרי שדיברתי עם אמא שלי השתמשתי בקבוצה שחיברה אותי לכולם מהקורונה. בעשר בבוקר פרסמנו לכל בתי הדיור בארץ שזה לא עוד אירוע וביקשנו שיפתחו את הבתים לכולם. כל בעלי הבתים פתחו את דלתותיהם לקליטת המפונים מהדרום ויותר מאוחר מהצפון. בשבת כבר קלטתי מאשכול שלושה אנשים והאירוע הזה יצר את שיתוף הפעולה הנפלא בין משרד הרווחה וקדם. ב-7 לאוגוסט המפונים קיבלו הודעות שצריכים לחזור חזרה וחלקם חזרו. נכון להיום חלק מהבתים עדיין מארחים כ-300 מפונים שבתוך המערך הזה משרד הרווחה פועל לביצוע הסכמים מול הבתים. כל בית שירצה להצטרף למיזם יחתום על הסכם מול משרד הרווחה.
"יש כאלה שהקהילה עוד מפורקת או לא יכולים לחזור ולצערי בגלל המצב שבו ההסכם מול קדם הסתיים והסכם מול הבתים עוד לא נחתם, חלק מהמפונים כבר פעלו כדי לצאת מהבתים למרות שאנחנו נתנו להם את אורך הנשימה להישאר, כדי לאפשר למצוא את הפיתרון הנכון. בסופו של דבר ההסכם מול משרד הרווחה טרם נחתם. ההסכם מול קדם יוארך, כל עוד המדינה לא תחתום על הסכמים מול הבתים, הדבר ייפתר בחלקו.
"מה שלא נפתר זה שבקוד של משרד הרווחה, הרשות המקומית נותנת מאצ'ינג של 25% ויש התנגשות בין הרצון של האדם להישאר בקהילה ולבין היכולת של הרשות המקומית לממן את זה. אני קורא לכל הפוליטיקאים וקובעי המדיניות לפתור את נושא המאצ'ינג של 25% ל-300 אזרחים ותיקים שרוצים להישאר בדיור מוגן".
לסיכום סיפרה חסידה על החיבור לדיירים וגם על הרצון להיות קצת לבד ולעבד את מה שעבר עליה. "צריך הרבה זמן לבכות על החברים שמתו ולהתרפק על כל כך הרבה זכרונות של 74 שנים יפות שהיו. בית בלב זה בהחלט בית שלי ואני מאוד שמחה עם המקום הזה. אפילו עשו שם חדר אומן ויש לי שם פינה ליצור עם מוזאיקה כפי שאני אוהבת. אני אולי מצאתי את ביתי אבל לבי עם הקהילה המדממת והכואבת שלי ואני מתכתבת ומדברת עם הרבה אנשים. ביקרתי בחצרים ובבארי ובככר החטופים. יש לי קשרים מיוחדים עם הרבה אנשים. מה יהיה בעתיד? ימים יגידו".
