ועידת התחזיות
ג'ימבו ג'יי: "בקיבוצים בנגב כולנו חיים בתוך אתר הנצחה"
עומר הברון, תושב עוטף עזה, מוזיקאי יוצר שמוכר בשם הבמה ג'ימבו ג'יי, אמר את הדברים בוועידת התחזיות של כלכליסט בשיתוף בנק הפועלים והפניקס. לדבריו: "את הדגלים והסטיקרים כולכם מכירים, בנגב המערבי התווספה לכל אלה התופעה של תיירות שכול". לדבריו: "קחו לכם רגע להקשיב גם לחיים, גם להם יש משפט להגיד לפני שהם הופכים לסטיקר"
"את השיר שניגנו כאן עכשיו, מפרש לבן, כתבתי כמה ימים אחרי שחזרתי הביתה משמונה חודשי פינוי בתל אביב", סיפר עומר הברון, תושב עוטף עזה, יוצר, מלחין וזמר שמוכר בשם הבמה ג'ימבו ג'יי: "אשתי, שתי הבנות שלי ואני, חזרנו לגור בקיבוץ אור הנר. בכל תקופת הפינוי שלנו מהבית, כלומר החודשים הראשונים של המלחמה, לא הצלחתי למצוא מילים שיתארו את מה שאני רואה סביבי. הרבה כותבים שאני מכיר תיארו תחושה דומה שאחזה בהם אחרי המראות של ה-7.10. הלם בהא, אבל גם באלף, מלשון אילמות. זו תחושה שלא היכרתי".
הברון שיתף כיצד חיפש השראה לאחר ששב לביתו: "כדי למצוא את המילים, התחלתי לנסוע בימים שאחרי החזרה הביתה בכבישים של הנגב המערבי. לקחתי איתי מחברת וכתבתי על הנופים שהשתנו, על אנשים חדשים שהגיעו לאזור, וגם על מה שלא השתנה למרות כל מה שקרה. מפרש לבן הוא שיר תקווה, והוא בקע ממני דווקא בתקופה שבה הרגשתי שאני לא ממש מאמין בכלום. הוא התחיל ממנגינה שקפצה עלי באחת הנסיעות, ואחר כך הגיע גם הטקסט. זה הקסם של המוזיקה, לפעמים היא מצליחה לגלות לנו אמיתות שמילים לא יודעות למצוא. לחלק מהנסיעות בעוטף שבהשראתן נכתב השיר, הצטרף הצלם והבמאי דן יהודה ואת חלק ממה שראינו, שילבנו בקליפ של השיר".
דווקא הנגב מוכה ההלם סיפק לו מילים לשיר. "אחרי כמה חודשים הבנתי שהנסיעות האלה בנגב עם מחברת עוזרות לי למצוא את המילים. כל השירים שכתבתי מאז השביעי נכתבו באופן הזה, כולם עתידים לצאת ממש החודש באלבום חדש, וכולם מתארים את החיים שאחרי השביעי בנגב המערבי. החלק שלי כאן בוועידה מוצג בתכניה תחת הכותרת: מסתלבט בקיבוץ ועד מה קרה בקיבוץ, אבל האמת היא שאני כאן כדי לספר על משהו שקורה בכל הנגב המערבי. בשדרות, בקיבוצים, באופקים. מה שמשותף לכל המקומות האלה, ושכרגע הכי תופס את תשומת ליבי, היא העובדה שכולנו חיים באתר הנצחה. את הדגלים והסטיקרים שממלאים את המרחב הציבורי כולכם מכירים מכל פינה במדינה, בנגב המערבי התווספה לכל אלה התופעה של תיירות שכול".
הוא מספר על מציאות חדשה, בה לצד פריחה מחודשת של הדרום סביבת מגוריו הפכה לאתר הנצחה, וכמה חשוב לו שתכירו גם את הצד היפה של עוטף עזה: "רק ביום שישי האחרון הבת הבכורה שלי, בת 4, התעניינה מי האנשים שעומדים במעגל מול מדריך בצד הדרך. נסענו לאכול במסעדה התאילנדית שבעין הבשור, פנינה קולינרית אם אתם כבר שואלים, ובדרך עברנו ליד חניון רעים, שהפך לאתר ההנצחה של הנובה. היא עדיין קטנה ולא מבינה, אבל בעוד שנתיים היא תלך לכיתה א', ושם יש לי תחושה שמערכת החינוך כבר תגלה לה דרך הטקסים והמשחקים עם כל שאר הילדים. אחד הדברים שהכי חשוב לי שהיא תדע, זה שבמקום שהיא גרה בו, יש יותר מזיכרון של טבח נוראי שקרה ממש לא מזמן. אז אם תגיעו לביקור בעוטף כדי לראות את הזוועות, אני מזמין אתכם לבקר במקום או שניים שמתקיימים בהם חיים, ולא רק זיכרון של המוות. לבוא לראות את מה שמכנים תקומה, ולא רק את ההנצחה. את הגבורה שכולנו מחפשים, תוכלו למצוא גם באנדרטאות אבל גם במקומות שממשיכים לקיים את שגרת היום יום המטורפת של הנגב".
לסיום, כתושב העוטף הוא מעיק לכולנו המלצות איך להכיר את העתיד של הנגב, ולא רק העבר: "אני ממליץ לכם על גלריה חנה בשדרות, שנותנת בית לאמנות מהנגב המערבי, על בתי הקפה של שדרות ועל הסינמטק, על סיורים חקלאיים בשטחים שאכלו שנתיים אבק מכונות של מלחמה, והיום שוב מנסים לגדל בהם תותים. לכולנו חשוב לזכור וללמוד מהמתים, אבל קחו לכם רגע להקשיב גם לחיים, גם להם יש משפט להגיד לפני שהם הופכים לסטיקר".
