דילמת הדיפנס: טכנולוגיות שעולות מיליארדים מול רחפנים שעשויים מחלקי מטוסים
איך מחזירים עלויות של טכנולוגיות שמועתקות ונמכרות בעלות זעומה? ובשביל מה להגן על טכנולוגיה שתתיישן תוך מספר חודשים? תחום הדיפנס, שזוכה לגאות מרשימה בכל רחבי העולם, מתמודד עם לא מעט דילמות
בשנים האחרונות עולם הלוחמה השתנה באופן רדיקלי. אם לפני כן עליונות צבאית התבססה על פיתוחים טכנולוגיים ומערכות בשווי מיליארדי דולרים, הרי שכיום, נשק פשוט וזול כמו רחפנים יכול לאתגר את אותן מערכות הגנה.
עבור סטארטאפים בתחום הדיפנס, השאלה היא דחופה וקיומית: כיצד ניתן להחזיר את העלויות האדירות של פיתוח טכנולוגיות חדשות כאשר כל אחד, בכל מקום, יכול להעתיק, ללכוד ולמכור אותן מחדש בעלות זעומה? ההימור גבוה מאי פעם, והפתרונות רחוקים מפשטות.
אם בדרך כלל האמצעי המרכזי להגנה על הטכנולוגיה הוא רישום פטנטים, הרי שבעולם הדיפנס הפטנטים עלולים להיות חרב פיפיות. רישום פטנט על נשק - משמעו למעשה חשיפת תוכנית הבנייה שלו לעולם כולו. ברגע שהמידע פומבי, יריבים (ואף בעלי ברית) יכולים לחקות את ההמצאה ולמסחר אותה במדינות שאינן אוכפות זכויות קניין רוחני זרות.
אספקט בעייתי נוסף הוא שרישום פטנטים מתקדם בקצב איטי להחריד. לעיתים קרובות כשאישור הבקשה מגיע, הטכנולוגיה כבר השתנתה, דלפה או הועתקה. בעולם המלחמה הנוכחי, מחזור ההמצאות החדשות והחיקוי שלהן מתרחש בחודשים, לא בשנים, ולכן פתרונות כמו רישום פטנט עלולים להגיע מאוחר מדי.
הדילמה מתעצמת כאשר אמצעי לחימה נתפסים פיזית. רחפן או חיישן שנפל בידי האויב מספק מידע רב, כך שהעיצוב והקוד שלו מועתקים בקלות. אם החיקוי זול ופשוט כל כך - התמריץ לחדשנות נעלם. כל אלה גורמים לכך שהאסטרטגיה המסורתית של הגנה על קניין רוחני אינה יעילה תמיד בתחום הדיפנס.
אז מה קורה כאשר החוק אינו יכול להגן על הטכנולוגיה? חברות ביטחוניות פונות יותר ויותר להגנות טכניות ועיצוביות על הטכנולוגיה, כאלה שיהפכו את אמצעי הלחימה שנתפס בידי האויב לבלתי שמיש עבורו. אם זה באמצעות הצפנה של המערכות או אבטחה של מערכות האתחול – חברות דואגות לכך שרחפן שנתפס בידי האויב לא יהיה יותר מגרוטאה ללא מפתחות דיגיטליים. אריכטקטורה מודולרית מפרידה בין החומרה לבין המפתחות הדיגיטליים של התוכנה, ולכך מתווספים מנגנוני נטרול מרחוק שמונעים שימוש חוזר ברחפן.
להגנות אלו נוספות שכבות הגנה נוספות: נהלים קפדניים לשחזור ציוד, בקרה מוקפדת על הייצוא, קוד מקורי מאובטח היטב ומסמכי קניין רוחני חסויים. יחד נוצרת מערכת הגנה רב־שכבתית, שהיא החלופה לאסטרטגיית הפטנטים המסורתית.
כדי להבין את הדילמות שעימן מתמודד תחום הדיפנס אפשר לקחת כדוגמה את אוקראינה מחד ואת ישראל מנגד. המודל של אוקראינה, במלחמה מול רוסיה, מבוסס על אילתור וייצור מהיר. צוותים מקומיים מרכיבים אלפי רחפנים זולים מחלקים מסחריים של מטוסים, קוד פתוח ושלדה שמודפסת במדפסות תלת־ממד. גישה זו מוכיחה כי היכולת להסתגל במהירות ולאלתר יכולה לפצות על מחסור במשאבים, אך היא אינה מספקת הגנה אמיתית מול התקפות רוסיות מאסיביות.
ישראל, לעומת זאת, משקיעה במערכות הגנה רב־שכבתיות, מיירטים מדויקים, רשתות מכ"מים ונשקי לייזר ניסיוניים, המספקים טכנולוגיה מתקדמת ורמת הגנה גבוהה, אך במחיר כלכלי עצום. כל יירוט עולה הרבה יותר מהתקיפה שאותה הוא מנטרל, מה שמעלה לדיון את שאלת היעילות הכלכלית – שאלה שהופכת לחלק מאסטרטגיית הלחימה. כלומר, החדשנות הטכנולוגית צריכה להיות יעילה גם מבחינה הגנתית אבל גם מבחינה כלכלית.
למעשה, אסטרטגיית ההגנה על חדשנות טכנולוגית בתחום הדיפנס יכולה לקחת השראה מהאסטרטגיה שנהוגה בתעשיית התרופות. פיתוח תרופות דורש שנים של מחקר יקר, חלון מסחרי קצר, ואז הזדמנות קלה לחקות את התרופה. לכן נהוגים שם כמה מנגנונים, למשל הגנה לא על ההמצאה עצמה, אלא על הנתונים המתקבלים בבדיקות, על הסימולציות ועל תוצאות הביצועים. מנגנון אחר הוא הענקת בלעדיות שוק לחברה על ידי המדינה. כאשר אין אפשרות לרשום פטנט בגלל סודיות, המדינה יכולה להעניק תקופת בלעדיות באספקה לצבא, בדומה לבלעדיות שניתנת במקרה של "תרופות יתומות." מנגנונים נוספים יכולים להיות הארכה של תקופת הפטנט, רישום פטנטים במתווה חשאי המוסתר מהעולם עד להסרת הסיווג הביטחוני או בדיקה מואצת של פטנטים ביטחוניים כדי לעמוד בקצב הלחימה.
מנגנונים אלו לא יעלימו את הסיכון לחיקוי של אמצעי הלחימה או של הטכנולוגיה, אך הם יכולים לצמצם את הסיכון ולספק מסגרת יציבה, תוך שמירה על ביטחון וסודיות, למי שמשקיעים בפיתוחים פורצי דרך.
ד"ר אפרים הייליקסר הוא שותף בקבוצת STEM ישראל במשרד פרל כהן
