הקברניטצוללות מעופפות ואמריקאים היסטריים: למה נכשלה מתקפת פרל הארבור השנייה?
הקברניט
צוללות מעופפות ואמריקאים היסטריים: למה נכשלה מתקפת פרל הארבור השנייה?
לאחר ההפצצה הקטלנית שתפסה את ארה"ב עם המכנסיים למטה, החליטה יפן להכות שוב בבסיס הימי המפורסם - ובעזרת מטוס מיוחד במינו. הפעם שני הצדדים היו מופתעים, ויש סיבה טובה שעל המתקפה הזאת לא עשו סרט
שלום, כאן הקברניט; היום נדבר על ההפתעה המוחלטת של מתקפת פרל הארבור. לא, לא זו שאתם מכירים מהספרים, שיעורי ההיסטוריה והסרט המזעזע ההוא עם בן אפלק. אני מתכוון למתקפת פרל הארבור השנייה.
היא התרחשה ברביעי במרץ 1942, כארבעה חודשים לאחר המתקפה הראשונה מפורסמת, ובוצעה בשיטה אחרת לגמרי, הפעם בלי 300 מטוסים וצי שלם. והפעם, את המתקפה הובילו מטוסים בודדים, מיוחדים במינם.
מתקפת פרל הארבור הראשונה השאירה את ארה"ב המומה ומבוהלת: בחודשים שלאחריה התברר שיפן הצליחה להעביר כוח ימי עצום ממש עד הוואי, ושבעצם אין מה שימנע ממנה לעשות זאת שוב. אז ארה"ב העלתה את רמת הכוננות ממצב "מלחמה אוטוטו" למצב "מוות פתאומי", וכל כוחותיה בזירת האוקיינוס השקט התרוצצו בהיסטריה, כשהם מפסידים ליפנים כמעט בכל היתקלות.
בנמל פרל הארבור, שנותר הבסיס הראשי של הצי, הצטברו כוחות; עוד ועוד אוניות עמוסות חיילים נכנסו לנמל כשהן עוקפות בזהירות גרוטאות עצומות, שבעצמן היו עד לא מזמן ספינות מלחמה מפוארות. כולם הגיעו מתוחים ומבוהלים, כולם חיכו למכה הבאה.
מטוסי סיור וספינות תיזזו סביב פרל הארבור כל הזמן, כשבערך פעמיים בשבוע מישהו מקפיץ את כל הגזרה כי כשאתה מת מפחד, גם חיוך של דולפין יכול להיראות לך פתאום כמו צוללת יפנית והנה, הנה תבוא עוד מתקפה רצחנית שתהרוג אלפי אנשים.
היפנים ידעו זאת היטב, והבינו שני דברים: הראשון הוא שעם כל הפאניקה והפטרולים, מתקפה עצומה נוספת עם נושאות מטוסים תהיה פחות יעילה וסביר להניח שתתגלה בדרך. השני הוא שעדיין אפשר להכות בבטן הרכה של צי ארה"ב - ויש פה הזדמנות מיוחדת במינה.
לתוכנית החדשה קראו "מבצע K"; המטרה: לפגוע בלב פרל הארבור ולהשמיד את מערך התיקונים העיקרי של הבסיס. בתוך כך, להקפיץ את הפאניקה האמריקאית לרמה של קריש דם במוח, ולאלץ את היריב להעתיק עוד כוחות מהחזית לאבטחת פרל הארבור. מה תשיג יפן בכך? אויב מבוהל שעושה טעויות, ולא יכול לבצע מהלכי מגננה בחזית כי הוא עסוק מדי בהגנה על העורף.
שיטת הביצוע נשענה על מטוס שכמוהו לא היה לאף אחד אחר. קראו לו קוואנישי H8K, והוא היה מפלצת-ים: מפציץ סיור ימי ענק בעל טווח ארוך ביותר, שמסוגל לנחות על המים, לשאת מערכות נשק וגילוי, וגם להתמודד עם מטוסי אויב. ולמרות שכל צוערי קורס הטיס ביפן רצו להתקבל לטייסות הזירו המהוללות, הבודדים שנבחרו למפלצות הסיור קיבלו מבטי קנאה מכל הכיוונים.
זה קצת משונה כי סיור ימי לא נשמע כמו משימה סקסית במיוחד: ממריאים, טסים כמה שיותר רחוק ולכמה שיותר זמן, כדי לכסות כמה שיותר שטח, ואולי למצוא משהו שראוי לדיווח או להפצצה. אבל כשחושבים על כך, היתה זו משימה קריטית להדהים.
אנחנו מדברים על הימים בהם המכ"מ היה בחיתוליו, ומבנה מפציצים שגילה את האויב היה יכול לערוף לו את נושאות המטוסים ולקפד לו את הצי; למשל, תוך כמה חודשים יפסידו ככה היפנים הפסידו בקרב מידוויי (ואם תשאלו אותי, במלחמה כולה).
אז כל מדינה שרצתה לנצח במלחמה וניהלה קרבות ימיים פיתחה לה מטוסי סיור כאלה. היה עליהם להיות יציבים גם בסערות ובנויים לטיסה ממושכת ביותר. לשם כך, היה עליהם להיות גדולים וחזקים מאוד. העיצוב האופטימלי היה ספינת הטיס - אווירון שחלקו התחתון הידרודינמי כמו גוף של אוניה, הכנפיים גבוהות ובקצותיהן מצופים, והדבר הזה המריא ונחת מכל מקווה מים וניתן היה לתפעל אותו מכל מעגן.
והקוואנישי H8K היה פשוט המונה ליזה של מטוסי הסיור הימיים: כשהושק היה אחד המטוסים הכי גדולים בעולם, עם מוטת כנפיים של 38 מ', מעליהן נוהמים ארבעה מנועים (כל אחד, בעוצמה של 1,850 כ"ס. זה הרבה מאוד סוסים).
וה-H8K טס יותר מהר מכל מקביליו, ולטווח אסטרונומי של יותר מ-7,000 ק"מ. זמן המשימה שלו היה כ-24 שעות ברצף, כשעל סיפונו עשרה אנשי צוות, ציוד קשר מתקדם, ציוד תצפית ועוד.
אם נתקלו מטוסי קרב ב-H8, לרוב לא התקרבו אליו לפני שהגיעה תגבורת: היו לו חמש עמדות אש ובהן תותחי 20 מ"מ, ועוד חמש עמדות עם מקלעי 7.7 מ"מ.
זה יותר משל כל מפציץ בשירות בעלות הברית - כוח אש עצום, שכיסה ממש כל כיוון וזווית. והתותחים היו חתיכת איום: אפילו פגז אחד שפוגע במנוע יכול לגמור אותו - ומי שנופל לים באמצע האוקיינוס מסיים לעיתים קרובות בתור גרעפס של כריש.
אז צוותי ה-H8K הסתובבו עם חזה נפוח מגאווה, בידיעה שאת מה שהם עושים לא יכול לעשות אף אחד אחר; כל מטוס H8K שוטט כזאב בודד בפטרולים ממושכים, עם עצירות זריזות לתדלוק בין איים ואוניות.
פרופיל המשימה של הצוותים היה דומה יותר לשל צוללת תקיפה מאשר לשל אווירון: מקבלים גזרה עצומה לכסות, מסיירים בה לבד ומחפשים מטרות.
כשמוצאים ספינה, עוקבים אחריה, עד שתגיע לצי שבמסגרתו היא פועלת - או שפשוט מתקרבים ומטביעים אותה. ה-H8 נשא שלל דברים שמטביעים: טורפדות למיניהן, פצצות חודרות שיריון ופצצות עומק נגד צוללות. לא פלא שהצי היפני החליט לשלוח את הצוללות המכונפות להכות באמריקאים המבוהלים.
התוכנית היתה להמריא מאיי שלמה שמצפון לאוסטרליה, והיו בידיים יפניות, ואז לטוס כחמשת אלפים ק"מ צפון מערבה, לעבר הוואי. הכוח תוכנן לנחות בקרבת שרטון הפריגטה הצרפתי, שנמצא כ-900 ק"מ מפרל הארבור, לתדלק מספינה שתחכה שם, ואז להתקדם לעבר שטח בשליטה אמריקאית.
שם שוב ינחתו המפציצים ויפגשו צוללת לתדלוק נוסף, שיאפשר להם לטוס בשיא המהירות אל עבר המטרה גם כשהם כבדים מפצצות. המטוסים יגיעו בלילה, ויארגנו לאמריקאים השכמה מהסיוטים.
כאן החלה המציאות להתערב ולהפריע: במקור, רצה הצי היפני להשחיר את השמיים ממטוסי H8K, אבל זה היה מטוס חדש מאוד וגם יקר ומסובך לייצור ותחזוקה. כשהתיישבו קציני המטה לשרטט את נתיבי ההפצצה של המבצע, היו רק שני H8K תקינים ומבצעיים.
אנשי התכנון המליצו לדחות את הביצוע בכמה חודשים, אך בכירי חיל הים החליטו שגם שניים זה בסדר; כל H8K היה מסוגל לשאת מטען פצצות גדול דיו כדי לזרוע הרס בנמל האמריקאי ולהפיל לדוד סאם את הלב לתחתונים. גם אם לא ייהרס מערך התיקונים, מספיק שיינזק קצת והאפקט הפסיכולוגי יעשה את העבודה.
איך מתמודדים עם המכ"מים של ארצות הברית? טסים נמוך ביום, וגבוה בלילה; פרקטיקות קרב אוויר לילי היו מאוד מוגבלות באותם ימים, ולכוח בפרל הארבור לא היו כלל מטוסים יעודיים לקרב לילה. עם מטוסי הענק החדשים, נראה שהמשימה תלך חלק. היה רק גורם אחד שהיה יכול לשבש את כל זה: המינון היחסי של אוויר, חום ומים בסביבת המטרה או בקיצור - מזג האוויר.
כשחושבים על זה, מזג האוויר השפיע על מלחמת העולם השנייה יותר מכל מצביא, יותר מכל נשק: הוא שקבע אם משימה תיכשל או תצליח, ואף האם תצא לפועל והיכן. עננות גרמה להפצצה האטומית הראשונה להתבצע בהירושימה ולא בקוקורה, החורף הביס את הנאצים ברוסיה לא פחות מהצבא האדום, וסערות הטביעו לא פחות צוללות גרמניות מאש בעלות הברית.
מה כ"כ בעייתי במזג האוויר של מרץ בהוואי? לא הרוחות; ה-H8K תוכנן לעמוד בסערות, להסתדר עם רוחות קשות, סופות ומה לא - אבל כדי שהפצצות שלו יפגעו במטרה, צריך המטילן שעל סיפונו לראות את הקרקע ואת זה אי אפשר לעשות דרך עננים. מספיק שענן פוחז אחד יתלבש על הנמל, והמשימה אבודה.
חוקרי מודיעין יפנים הצליחו לפצח את הקוד של רשת דיווחי מזג האוויר בעורף האמריקאי, אך היה חשש שמדובר בהטעיה. אז צוללת אחת, I23 שמה, נשלחה להסתובב כמה עשרות ק"מ מפרל הארבור - משימה מסוכנת ביותר - רק כדי לנטר את מזג האוויר ולהעביר עדכונים.
בינתיים, בצידו האמריקאי של הסיפור, הצליחו צוותי האזנות של צי ארה"ב ליירט תשדורות קשר ולהבין שהיפנים מתכננים איזה מבצע חשוב בגזרת פרל הארבור. אנשי המודיעין לא גילו כמה ספינות יישלחו, אך הצליחו להבין שהכוח יעצור לתדלק בשרטון הפריגטה הצרפתי.
בבוקר ה-3 במרץ 1942 יצאו המטוסים לדרך ולמרות הדרך הארוכה, הכל עבד לפי התוכנית - באי ווטיה שבאיי מרשל - עצרו כדי להטעין פצצות של רבע טון, המשיכו משם לשרטון הפריגטה באין מפריע, ושברו להוואי.
לא היה אף סימן לגילוי, הדיווח האחרון של הצוללות בחזית דיבר על מזג אוויר תקין, ונראה כאילו הכל מושלם וחצי. בינתיים, מכ"מים אמריקאים בהוואי קלטו שני מטוסים מתקרבים ואף שיגרו סיורים לחפש אותם - אבל לא מצאו דבר. למה? כי בניגוד לדיווחים, השמיים הטרופיים התקדרו, ענני סערה צצו והחלו לעטוף את האיים.
צוותי המפציצים היו מאוד מתוסכלים; הם שייטו בגובה של כ-4,000 רגל, והיו אמורים לראות את המטרות תוך כמה דקות. מה ראו: גורנישט. באור הירח החיוור, נראה האי אואהו כאילו התיישב והתכדר עליו חתול פרסי ענק. איך יוכלו לפגוע ככה?
הנווטים הציצו בשעונים שלהם ובחנו את המפות, חישבו שוב ושוב, יכול להיות שטעו בדרך? ואז פתאום קלטו הטייסים פתח בעננים, ומשהו מואר תחתיו: בטח בסיס פרל הארבור! מפקד המשימה היסאו האשיזומה טס ישירות אליו, וכשהתקרב, גילה הצוות שלו שמדובר בתאורה שמשתקפת בעננים, אך לא בטוח שמגיעה מאמצע הבסיס.
המפקד נתן הוראה, המטילן משך בכתפיו, לחץ על הכפתור וארבע פצצות החלו דרכן לאדמה. בינתיים החליט מפקד המטוס השני, שוסוקה ססאו, שהוא לא מרגיש בנוח עם העניין, ויצא לעשות עוד סיבוב ולוודא שהמטרה היא הנכונה.
הוא התפצל מהמבנה וחג עד שהמטילן שלו דיווח שכן, יש פתח בעננים אבל לא, הוא ממש לא בטוח שהאורות שראה הם אכן הנמל המבוקש. לאחר יעף שני, הטיל גם ססאו את הפצצות. שני המטוסים נפגשו באוויר, התייצבו בטיסה במבנה, והחלו את דרכם בחזרה לבסיס. לצוללות דיווחו: ההצלחה חלקית; הטלנו פצצות על הבסיס, לא בטוחים שפגענו במתקן התיקונים.
אנשי המודיעין היפני נצמדו מיד לכל ציוד האזנה, סוכן חשאי, מטוס סיור וכדור בדולח שהיו יכולים למצוא; הנה, אוטוטו יגיע מידע שמראה על הפאניקה האמריקאית, שתתחיל בהגברה מיידית של כוננות - משהו קלאסי שעושים לאחר שמפציצים אותך. השעות חלפו בדממה מתוחה; הנה, בכל רגע יבוא הדיווח.
הסוכנים וכל מקורות המודיעין מאוד רצו לדווח ולשמח את המטה, אבל בעולם המודיעין הצבאי דיווחי אמת חשובים הרבה יותר ממפקדים שמחים. ופשוט לא היה להם מה לספר. מה קרה שם?
ובכן, המבצע החשאי היה מוצלח מדי; בעוד היסאו וססאו עושים את דרכם חזרה ליפן, זרחה השמש ושרת בית הספר "רוזוולט" שבעיר הונולולו פידל לעוד יום עבודה. כנראה שהוא מאוד הופתע כשירד מאופניו וקלט שכל חלונות בית הספר נופצו כליל. בדיקה גילתה שלא מדובר בוונדליזם, אלא בגל הדף של פיצוץ, כזה שארע לא רחוק מבית הספר, בתוך הג'ונגל בו גבל.
לקח לאמריקאים זמן מה להבין שהפצצות היו יפניות; המתקפה היפנית היתה כה חשאית, שלא רק שלא פגעה בדבר, גם לא הפחידה איש. אלו היו הפצצות של היסאו; פצצותיו של חברו נפלו בים כחמישה ק"מ משם, מול חופי שכונת ווייקיקי. בטוחני שהמתקפה שלו גרמה לדגי השונית הסמוכה לוותר על תוכניות הקרב שלהם ולהיכנע ללא תנאים.
ליפן לא היה זמן להתעמק בכישלון הזה; עד מהרה הוטלה ללחימה ממושכת מול ארה"ב, שהעבירה עוד ועוד כוחות לחזית. מטה חיל הים שלף עוד תוכנית יצירתית, אחת שהפעם תעבוד על בטוח: למשוך את נושאות המטוסים האמריקאיות ולהשמיד את כולן במלכודת מתוחכמת שתונח באי מידוויי.
גם הפעם גילה הצי האמריקאי את התוכנית בגלל רשתות קשר פרוצות, ולשם שינוי הקשיבו הגנרלים לקציני המודיעין. המלכודת של מידוויי התהפכה על היפנים, שאיבדו בה ארבע נושאות מטוסים בחמש דקות ואת הטייסים הכי טובים שלהם.
מטוסי ה-H8K המשיכו לעשות מלאכתם נאמנה בהמשך הקרבות, ולהפחיד את האמריקאים. למשל, התמונה שלפניכם צולמה במהלך הפלישה לטולאגי. זהו מטוס שנחת לחופי גאבוטו (Gavutu) והיה בתיקונים כשהחל הקרב.
הוא נפגע ממטוסים אמריקאיים ולא היה מסוגל להמריא, אך כוחות יפן השתמשו במקלעים שלו כדי להדוף את התוקפים. רק לאחר שפגעה בו פצצת אוויר, נכבש המעגן. אתם מבינים? מטוס שמסכן את הסביבה שלו אפילו בלי להמריא.
בינתיים, בעורף, המשיכה חברת קוואנישי לשפר ולפתח ספינות טיס. הכלי המרשים ביותר שלה נקרא H11K סוקו ("שמיים כחולים"), והיה מטוס גדול וכבד בהרבה מה-H8K, ועם טווח כמעט כפול. לצד מבצעי הסיור הארוכים, נועד ה-H11 לשאת חיילים וכלי רכב למשימות פלישה, וגם אפשר משימות הפצצה בשטח ארצות הברית עצמה, עם עצירות בודדות לתדלוק.
ולא סתם הפצצה, אלא מכות אסטרטגיות והשמדת המונים; למשל, נשק ביולוגי להטלה ממטוסים שפותח באותם ימים בסין, תוך ניסויים מחרידים בבני אדם. ואולם, המכה הגרעינית של ארצות הברית עצרה את יפן, ופיתוח המטוס לא הושלם.
את סיפור הפצצת פרל הארבור השנייה, שהחל ביצירתיות נפלאה והסתיים בשלומיאליות סלפסטיקית, אני רוצה לסיים דווקא במודיעין האמריקאי: ביחידת ההאזנה שגילתה את מבצע K שירת סגן ווילפרד ג'ספר הולמס, קצין מילואים יצירתי מאוד, ואחד מגיבוריה הנשכחים של מלחמת העולם השנייה (נדבר עליו בטור משלו).
שנים לפני שפרצה, פרסם סיפורים קצרים על לחימה ימית במגזין הסאטרדיי איוונינג פוסט, ובאוגוסט 1941 כתב אחד על מטוסי-ים שמבצעים מתקפה מטווח של 4,800 ק"מ, על ידי תדלוק לילי מצוללות. הדמיון בפרטי הסיפור היה כה גדול, שנטען שכך קיבלו היפנים את הרעיון למבצע K, והולמס אף נחקר בחשד שהוא בכלל עובד עם האויב.
כמובן שמדובר בצירוף מקרים צבעוני ותו לא, ואת נאמנותו הוכיח הולמס תוך זמן קצר; הוא היה זה שיזם שתילת דיווחים שגויים ברשתות הקשר של צי ארצות הברית, במטרה לראות איך ישפיעו על האויב וכך גילה את המלכודת שתכנן היריב בקרב מידוויי. בלעדיו, מי יודע כמה ארוכה ועקובה מדם עוד היתה המלחמה, ואם הצוללות המעופפות של יפן לא היו נשלחות למשימות השמדה המונית. טיסה נעימה!
