שוברת קודיםדוקסינג: כלי לגיטימי במאבק באנטישמיות או חציית גבול?
שוברת קודים
דוקסינג: כלי לגיטימי במאבק באנטישמיות או חציית גבול?
עד לאחרונה, דוקסינג, פעולת נקמה של ביוש וחשיפה, נתפסה אצל רוב הציבור כמעשה שלילי. כעת אומצה על ידי פעילים פרו־ישראלים ופרו־יהודים במאבק באנטישמים
בעצרת התמיכה בישראל בוושינגטון בשבוע שעבר גבר בשנות ה־30 לחייו תועד צועק למשתתפים "הייל היטלר!" בצירוף הצדעה במועל יד. "הוא היה צריך לסיים את כולכם", קרא. הסרטון התפשט ברשתות החברתיות כמו שרק הרשתות החברתיות מסוגלות לכך, מהר ובאופן חסר רחמים. "אמרתי לו לגגל את עצמו מחר", שיתף אחד. אחר פרסם תמונת תקריב של פני האנונימי והוסיף: "מי יכול לזהות?".
"אלו למעשה לא ילדים", אמרה אשה בסרטון שצבר 1.7 מיליון צפיות ב־X (לשעבר טוויטר) בעודה מתאמצת להסיר פוסטר של אחד החטופים ממתקפת 7 באוקטובר שהודבק בחוזקה על עמוד רחוב, "אלא אזרחים שנחטפו על ידי ישראל". "תגידי שלום", אומרת לה הצלמת, "את תאבדי את העבודה שלך".
12 שעות אחר כך היוזר StopAntisemitism עדכן על האירוע. "שיקגו, אילינוי — אשה שטוענת שישראלים חטפו את האזרחים, ולא חמאס, תוך השמדת פוסטרים עם פניהם של החטופים, זוהתה כסלין קליפה", צייץ לרבע מיליון עוקביו והוסיף, "סלין קליפה מועסקת ב־Chicago Mindful Psychotherapy כמטפלת מינית עבור BIPOC (אנשים לא לבנים — ו"א). האם מטופלים יהודים ירגישו בנוח בהשגחתה עם דעות אנטישמיות ושונאות כאלה?".
באותו הזמן לערך בקיימברידג' שבמסצ'וסטס, טנדר נושא שלטים דיגיטליים עצומים הקיף את אחד הקמפוסים באוניברסיטת הארוורד היוקרתית. מהשבוע הראשון של הטבח מסתובב הטנדר בקמפוס כשבחלקו האחורי מסך המקרין לעוברים ושבים את תמונותיהם ושמותיהם של סטודנטים שחתמו על מכתב שמאשים את ישראל "בכל שרשרת האלימות". מעל ראשם הוסיף היזם את הכיתוב הלא מעודן: "האנטישמים המובילים של הארוורד". באותו הזמן ב־X משקיע ההון סיכון ובוגר האוניברסיטה ביל אקמן צייץ: "צריך לפרסם את שמות החותמים כך שדעותיהם יהיו ידועות בציבור". אקמן ואחרים דרשו לפרסם את השמות האלה כדי שיימנעו מלהעסיק אותם בעתיד.
באינטרנט, כפי שמומחה הסייבר ברוס שנייר פעם אמר, התקפה קלה יותר מהגנה. ובימים אלו אין התקפה יותר פופולרית מאשר דוקסינג (Doxing) — טקטיקת הנקמה שהתפתחה בשנות התשעים כשהאקרים היו מציפים את האינטרנט במסמכים שהשיגו באופן לא חוקי כדי לחשוף מידע על אנשים חזקים או ארגונים גדולים שהם חשבו שלציבור יהיה עניין בהם. היום דוקסינג היא פעולה אישית הרבה יותר, פוליטית הרבה פחות, ומעל לכל נקמנית. בדרך כלל היא כוללת חשיפת פרטיהם האישיים של אנשים ומשתמשים פרטיים במטרה להפחיד, לאיים ולבייש. ב־20 השנים האחרונות דוקסינג התבסס ככלי החביב על גברים לבנים נגד נשים, אנשים לא לבנים וחברי קהילת הלהטב"ק. סוג של אאוטינג מדור חדש.
עד לנקודת זמן זו ובאופן כמעט קטגורי דוקסינג נתפסה כמעשה שלילי שיכול להביא לחשש אמיתי לחייהם וביטחונם של אנשים. אך מדי פעם מגיע רגע של מחלוקת חברתית, ובה הטקטיקה שוב נתפסת על ידי חלקים מהציבור ככלי ראוי לשינוי חברתי או ממש מעשה פוליטי הכרחי. כשהתקיימו צעדות קבוצות עליונות לבנה בשרלוטסוויל החלו ארגונים שונים לבודד, לזהות ולחשוף ברבים חלק מהמשתתפים. "נאצי ארור" היתה כותרת שהוצמדה לחלק מהמשתתפים ברשתות החברתיות, שרבים היו נוהגים לשתף ולשתף מחדש. כבר אז הסבירו העוסקים במלאכה כי מדובר במעשה הכרחי, שהרי הצעדה היא איום על הסדר המוסרי והנורמות הדמוקרטיות הבסיסיות. דוקסינג, לפיכך, נראתה עבורם כמעשה הכרחי.
בימים אלו דוקסינג היא הכלי האהוב על פעילים פרו־ישראלים ופרו־יהודים להילחם במה שהם מזהים כמעשים אנטישמיים. המטרה במקרה זה היא לא רק לסמן אות קלון על האנשים הבעייתיים ולזהות, להצביע, להנכיח ולבייש, אלא נועדה לחולל השלכות כלכליות וחברתיות בעולם האמיתי — לאיים על מקום העבודה הנוכחי או העתידי, על מלגת הלימודים או ההרשמה לאוניברסיטה. עבור המשתתפים במעשים אלו הצדעה במועל יד וקריאות לא מבחינות כלפי קהל שמביעות צער שרוצח ההמונים הגרמני לא סיים את העבודה, מהוות גם הן איומים על הסדר החברתי המוסרי.
אך האם כל מה שמתרחש היום זו תגובה ראויה ופרופורציונלית באופן כולל? האם תלישת פוסטרים ופטפוטי תיאוריות קונספירציה עומדים ברף הנדרש בשביל מעשה הנקמה? האם המאמץ לבייש בפומבי וללחוץ על בעלי עסק לפטר את אלו הולמים את המעשה? האם כשמתאמצים לארגן ולהפעיל אספסוף אינטרנט לנקום ולרדוף זה מעשה שמקדם חברה דמוקרטית בריאה? בוודאי שאסור לעמוד מנגד אל מול גילויי אנטישמיות, במיוחד כאלו שקוראים לפעולות של אלימות, אך היכן עובר הגבול?
"אתם יודעים מי לא רוצח קווירים פלסטינים? חמאס. אתם יודעים מי לא יוצר אסון סביבתי? חמאס. אתם יודעים מי לא ביצע פשעי מלחמה בינלאומיים? חמאס. אתם יודעים מי לא מבצע ג'נוסייד? חמאס", כתבה מרוואה מאיטה בסטורי באחת הרשתות החברתיות, "אתם יודעים מי לא מנסה לטעון לעליונות דתית? חמאס. אתם יודעים מי לא הורג חטופים ישראלים? חמאס", סיכמה.
מאיטה היא לא משפיענית רשת עם אלפי או מאות אלפי עוקבים והסטורי נעלם אחרי 24 שעות, אבל StopAntisemitism העצים את מילותיה אלפי מונים תוך ציון שמה ומקום עבודתה (מתמחה לרפואת כף רגל). "האם אתם יכולים לדמיין להיות מטופל יהודי שלה?", שאל וצירף להודעה לינקים לעמודי הלינקדאין והאינסטגרם שלה, תייג את המעסיק וצירף קישור לאתר האינטרנט שלו.
האם העמדה הפוליטית של מאיטה מערערת את יסודות הדמוקרטיה וראוי לשלוח לעברה אספסוף אינטרנטי שיטריד אותה ברשתות החברתיות ויפעיל לחץ על מעסיקה לנקוט בפעולה נגדה? האם דעתה, מוטעית ככל שתהיה, אינה מוגנת בחברה דמוקרטית? האם אנו כחברה צריכים לפעול נגד כל אדם שאנו לא אוהבים, אולי אף בזים לדעותיו? האם אסור לעסוק בביטוי פוליטי מעורר מחלוקת אם אינו מטיף לאלימות או שנאה? האם "מאמצי ההסברה" אינם גולשים לאלימות סמלית בפני עצמה? ואם כבר אחרים עשו מעשה, האם עלינו הצופים מהצד להגביר עוד יותר את המעשה בשיתוף מחדש?
לא רק זאת — האם זה באמת משנה? ייתכן שיש לכך אלמנט מצנן עבור אחדים, אך עבור אחרים אין ספק שלא, אלא רק תורם לתחושת הרדיפה והפרנויה שחלקם ממילא חשים. מתקפות הדוקסינג שהתרבו בחודש האחרון היו כה עזות ומרתיעות, שהיום מפגינים פרו־פלסטיניים רבים מגיעים לקמפוסים ולאזורים אחרים כשהם חובשי כובעים, עוטים מסכות ומלפפים סביב פניהם כאפיות, העיקר שלא יהיה ניתן לשייך את הפנים שלהם עם הפוליטיקה שלהם. אבל הפוליטיקה נותרת שם. ההשתתפות ממשיכה קדימה ולא מרפה. האם הדוקסינג שווה את זה ובאמת מעודד סבלנות ושיח בריא, או שהגבול נחצה?
