22 ימים או 202 עד לניתוח: פערי ההמתנה הקיצוניים במערכת הבריאות נחשפים
דו”ח של משרד הבריאות חושף פערים דרמטיים בין בתי החולים והקופות: ההמתנה לניתוח קטרקט ארוכה פי תשעה בין לניאדו לכרמל, לאישור MRI נדרשים בין יום ל־19 ימים בהתאם לקופה, ובכללית ההמתנה לבדיקה ארוכה כמעט פי 2 מאשר במאוחדת. במקביל, המחסור ברדיולוגים הופך לצוואר הבקבוק החדש
אותו ניתוח קטרקט, אותו סל בריאות, אותו מימון ציבורי ואותה מדינה – אבל זמן המתנה ארוך פי תשעה. מדו”ח מקיף שפרסם הבוקר משרד הבריאות על זמני ההמתנה לניתוחים אלקטיביים (מתוכננים מראש) ולבדיקות MRI עולה כי בבית החולים לניאדו בנתניה ההמתנה החציונית לניתוח קטרקט עמדה ב־2024 על 22 ימים בלבד, ורק 4.6% מהמנותחים המתינו יותר משלושה חודשים. בבית החולים כרמל בחיפה התמונה הפוכה: חציון של 202 ימים ו־74% מהמנותחים המתינו יותר משלושה חודשים.
זהו אולי הממצא הבולט ביותר במדידה הלאומית, אך הוא אינו מודגש בהודעת משרד הבריאות. בעוד שההמתנה החציונית בישראל לניתוח קטרקט עומדת על 50 ימים לעומת 68 ימים בממוצע במדינות ה־OECD, הפערים בתוך ישראל גדולים בהרבה: בין 22 ל־202 ימים – יותר מפי תשעה. גם בלי ההשוואה הבינלאומית התמונה מדאיגה: יותר מרבע מהישראלים שנמדדו ב־2024 (26.9%) המתינו לניתוח אלקטיבי יותר משלושה חודשים.
מחסור בולט בכוח אדם
מן העבר השני, הדו”ח מראה שכאשר מדובר בניתוחים מצילי חיים או דחופים יותר, המערכת יודעת לתעדף. שני הניתוחים עם זמני ההמתנה הקצרים ביותר הם כריתה ושחזור שד (25 ימים) וכריתת המעי הגס (27 ימים). אך ככל שהמצב הרפואי אינו מסכן חיים, התורים מתארכים: בניתוח ליישור מחיצת האף ההמתנה החציונית כבר מתקרבת לשלושה חודשים, וכמעט מחצית מהמנותחים (49.2%) המתינו יותר משלושה חודשים. בניתוחי שקדים ואדנואידים, המבוצעים בעיקר בילדים, ההמתנה החציונית עומדת על 78 ימים.
גם בתחום ה־MRI מציג משרד הבריאות הישג משמעותי. מספר מכשירי ה־MRI בישראל גדל מ־10 ב־2008 ליותר מ־70 ב־2025, ומספר הבדיקות לאלף תושבים עלה פי ארבעה, בעוד האוכלוסייה גדלה בכ־35% בלבד. אלא שכמעט כל תוספת ההיצע נבלעה בביקוש. מספר בדיקות ה־MRI זינק ב־8.9% בתוך שנה, מ־523 אלף ל־570 אלף, אך זמן ההמתנה החציוני מהפניית הרופא ועד ביצוע הבדיקה התקצר ביומיים בלבד – מ־37 ל־35 ימים. במקביל, זמן הפענוח דווקא עלה מ־8.4 ל־9.3 ימים בממוצע, נתון שמצביע על מחסור ברדיולוגים יותר מאשר במחסור במכשירים. כאן המסקנה ברורה: מערכת הבריאות הישראלית סובלת בעיקר ממחסור בכוח אדם.
הביקוש הגובר נובע במידה רבה מהזדקנות האוכלוסייה. בני 65 ומעלה מבצעים 132 בדיקות MRI לכל אלף מבוטחים – פי 14.5 מילדים – והם גם קבוצת האוכלוסייה שגדלה בקצב המהיר ביותר. בהתאם, דווקא בקבוצות הגיל הצעירות והמבוגרות ביותר נרשמים זמני ההמתנה הארוכים ביותר.
גם כאן מתגלים פערים גדולים בין קופות החולים. מכבי מאשרת בדיקת MRI בתוך יום בממוצע, לעומת 19 ימים בלאומית. מבוטחי כללית ממתינים בממוצע 63.7 ימים מהפניית הרופא ועד ביצוע הבדיקה, לעומת 35.5 ימים בלבד במאוחדת. וכללית מפגרת גם בניצולת, גם אחרי התאמה לגיל: בקרב בני 65 ומעלה בלבד מקבלים מבוטחיה 127.7 בדיקות לאלף איש, מול 138.8 במכבי.
משרד הבריאות לא הציג את שמות הקופות בהודעה לעיתונות, אלא רק בפרקי הדו”ח המלא. גם הפערים הגיאוגרפיים בולטים. במחוז ירושלים מבוצעות 37.2 בדיקות MRI לאלף מבוטחים, לעומת 69.3 במחוז מרכז. במחוז ירושלים גם נרשם זמן ההמתנה הארוך ביותר – 73.9 ימים בממוצע מרגע קביעת התור ועד ביצוע הבדיקה – ו־94% מהמבוטחים מבצעים את הבדיקה בתוך המחוז.
השוואה מטעה לעולם
משרד הבריאות מדגיש בעיקר את ההשוואה הבינלאומית המחמיאה, שלפיה זמני ההמתנה בישראל קצרים יחסית במדדים שונים, למשל 70 ימים לניתוח החלפת מפרק ברך לעומת 199 ימים בממוצע במדינות ה־OECD. אך ההשוואה הזאת אינה בהכרח עונה על השאלה שמעסיקה את המטופלים: לא כיצד ישראל מדורגת ביחס לקנדה או לפורטוגל, אלא מדוע אזרח ישראלי אחד ממתין שבועות ספורים ואחר מאות ימים, בהתאם לבית החולים, לקופת החולים או למחוז שבו הוא מטופל.
גם המדידה עצמה אינה מציגה את התמונה המלאה. הדו”ח אינו כולל ניתוחים המתבצעים בבתי חולים פרטיים במימון ציבורי (באמצעות טופס 17), אף שבדו”ח עצמו מצוין כי זמני ההמתנה בהם קצרים יותר. אלא שהמסלול הזה הוצא מהמדידה במפורש. כלומר, המדינה מממנת שני תורים, איטי ומהיר, ובחרה למדוד רק את האיטי.
בנוסף, שיעור הניתוחים שנמדדו משתנה משמעותית בין בתי החולים: בלניאדו נכללו כמעט כל ניתוחי הקטרקט, בעוד בכרמל נמדד רק כשליש מהם, בין היתר משום שבחלק גדול מהמקרים ההחלטה על הניתוח התקבלה מחוץ למרפאות בית החולים.
לכרמל יש עוד מאפיין אחד: הוא בבעלות קופת חולים כללית. קופה שמחזיקה בתי חולים משלה, מתמרצת כלכלית להשאיר את מבוטחיה אצלה במקום לשלם על נתיב מהיר במוסד אחר - כלומר תור שבוי. וכללית, כזכור, היא גם הקופה עם זמן ההמתנה הארוך ביותר ל־MRI. זה לא צירוף מקרים, זה אותו מנגנון. כך שגם ממצא הדגל של הדו”ח מותנה במה שהדו”ח בחר לא לראות - ומי שיטען שההשוואה בין בתי החולים אינה הוגנת בגלל הניתוב למסלול הפרטי, רק יאשר את הנקודה.
לבסוף נותרת שאלה עקרונית שאיש לא עונה עליה. חוק ביטוח בריאות ממלכתי מבטיח שירותי בריאות “בפרק זמן סביר”, אך דו”חות משרד הבריאות אינם מגדירים מהו אותו פרק זמן. אין יעד מחייב, אין רף מקסימלי ואין מנגנון אכיפה. כל עוד זה המצב, גם המתנה של 202 ימים לניתוח קטרקט אינם כשל שמישהו נדרש לתקן - הם רק עוד שורה בטבלה.
