"כסף לעוד 100 נתיבים להתנחלות יש, אבל לפצות את העובדים אין?"
המעסיקים זועמים על מתווה הפיצויים של האוצר. טוענים: "המדינה מגינה על עובדי המגזר הציבורי אבל מצפה מאיתנו לממן בעצמנו את השכר לעובדים שלנו". מעסיק גדול: "ההסתדרות סגרה שהם מקבלים מהיום הראשון, כל העובדים, ו־100% מהשכר. יש דם ויש דם?"
מתווה הפיצויים שגיבש משרד האוצר בראשות בצלאל סמוטריץ' לעובדי המגזר הפרטי (מתווה הדומה לזה מתקופת הקורונה) ולעובדי המגזר הציבורי - עליו סוכם בסוף השבוע האחרון מול ההסתדרות - מפלה באופן מובהק וחושף אמת מרתיחה: מדינת ישראל יודעת להיות מבטחת־על, אך רק כאשר מדובר בשמירה על זכויות של עובדים במגזר הציבורי.
המדינה מספקת בפועל ביטוח כמעט מלא - עם שכר של 90%–100% גם בתקופת היעדרות - אך רק לעובדי המגזר הציבורי, שהם 25%–28% מכלל המועסקים. לעומת זאת, עבור המגזר הפרטי, המהווה כשני שלישים מהעובדים, היא מסתפקת ברשת ביטחון חלקית בלבד בדמות דמי אבטלה. כלומר, רק 40%–70% מהשכר. יתרה מזו, דמי האבטלה הם עד תקרה של 11 אלף שקל בחודש. מדובר בעיצוב מודע של שני משטרי פיצוי שונים בתוך אותה כלכלה כאשר דווקא קבוצת העובדים שמשלמת את השכר לקבוצה השנייה היא זו שמקבלת פיצוי מופחת, ובהרבה.
ההסבר הרשמי מוכר: "יש הבדל גדול ותמיד היה בין הכובע של המדינה כמעסיק לבין המדינה כמסייעת למגזר הפרטי. הבדלים תמיד היו ותמיד יהיו בין המגזר הציבורי לפרטי. כמו שבמגזר הציבורי יש קביעות, יש הסכמי שכר, יש צורך במכרזים בקבלה לעבודה, וגם היו קיצוצי שכר שנועדו לממן את עלויות המלחמה — כך יש הבדלים גם בדברים אחרים", אמר לכלכליסט בכיר באוצר.
המעסיקים - עייפים מאותן מלחמות בזמן הקורונה, חרבות ברזל, עם כלביא ושאגת הארי — לא רק מבקרים את הפער, הם זועמים עליו. מבחינתם, המתווה אינו שוויוני והוא מעביר אליהם חלק מהעלות של המלחמה. בעוד המדינה מגינה כמעט במלואה על עובדיה, היא מצפה מהמגזר הפרטי להשלים את הפער — או דרך שכר מלא, או דרך שחיקה תפעולית, או דרך ספיגת הפסדים.
הבעיה הגדולה היא העובדים החלשים, אלה שמקבלים שכר שעתי ומשתכרים כ־7,000 שקל בחודש. "לפעמים הוא עובד 7 שעות ביום, ולפעמים הוא לא עובד בכלל כי יש לו מבחנים. איך אשלם לו על שבוע שהוא לא בא לעבודה? אני לא יודע כמה זמן הוא היה צריך לעבוד", אומר ל"כלכליסט" מעסיק גדול במשק.
"ההסתדרות סגרה שהם מקבלים מהיום הראשון, כל העובדים, ו־100% מהשכר. יש דם ויש דם? ושיהיה ברור: מגיע להם 100% מהשכר לעובדים האלה, 100%. אבל מגיע גם למגזר העסקי — כמו למגזר הציבורי. ומהיום הראשון. מה ההבדל?! אני אומר לילדים שלי: אם אתם לא מקבלים כסף — אל תלכו לעבוד במגזר הפרטי", מוסיף קמעונאי בכיר.
אבל יש גם אלמנט חדש שמצטרף הפעם: "למה סמוטריץ' לא משלם? כדי שיהיה לו כסף לבנות עוד 100 נתיבים להתנחלות אחת עם 800 גופי תאורה. אותי זה משגע. למה אתה לא נותן כסף לצפון? למטולה? למה לא מגיע למאות אלפי עובדים? כי יש לך סך הכול כסף שאתה מוכן לבזבז, ואתה מסיט אותו לדברים שמעניינים אותך", אומר הקמעונאי.
התחושה בקרב בעלי העסקים היא שהקשיחות התקציבית אינה ניטרלית אלא מכוונת. הטענה היא שלא מדובר רק מחסור במשאבים אלא בהקצאה פוליטית של משאבים. כלומר, ההחלטה שלא לפצות באופן רחב את המגזר הפרטי אינה נובעת רק משיקולי גירעון, אלא גם מהרצון לשמר רזרבות תקציביות לצרכים אחרים, חלקם בעלי אופי פוליטי מובהק.
כאשר המעסיקים — שהם המממנים הגדולים ביותר של הממשלה — לא מאמינים לשר האוצר, אז יש בעיה: הטענה כי "אין כסף" כבר אינה עומדת בפני עצמה. הרי תקציב הוא תמיד עניין של סדר עדיפויות. אם המדינה מסוגלת לתת עוד 184 מיליון שקל למשרד למשימות לאומיות של אורית סטרוק, כלומר להתנחלויות, אז איך אין כסף לממן את השכר של עובדים שנאסר עליהם לעבוד? השאלה אינה אם יש כסף אלא למי בוחרים לתת אותו.
התוצאה תהיה הרסנית מבחינה מקרו־כלכלית. כאשר עובדים במגזר הפרטי סופגים ירידה בהכנסה, הביקוש נפגע, הפעילות העסקית נחלשת והפגיעה במשק מעמיקה.
"המעסיק לא ישלם לעובד לא מפני שהוא לא רוצה אלא מפני שאין לו כסף לשלם. לא רק מפני שהעסק היה סגור, אלא כי גם אחרי שפתח הוא ב־50% מחזור. אז מאיפה הוא ישלם?", הוסיף מעסיק גדול.
הדיון על פיצויים הופך בימים אלו לדיון על חלוקת הנטל בזמן מלחמה. האם המדינה נושאת בו או שהיא מעביר את הנטל הלאה, תמיד לאותם גורמים? במתווה הנוכחי, התשובה ברורה מאי פעם: המדינה מגינה על עובדיה, אך מצפה מהמגזר העסקי לשאת גם בחלק הולך וגדל מהעלות.
חנויות סגורות. המגזר העסקי נדרש לשאת בעלויות המלחמה
