פרשנות
לא רק מיליארדים בבנק: הרווח הכלכלי האמיתי של איראן מההבנות עם ארה"ב
הפשרת הכספים המוקפאים עשויה לספק לטהראן זריקת מזומנים מיידית, אך הפרס הגדול נמצא במקום אחר: פחות בידוד, יותר סחר וגישה נוחה יותר לכסף, לשווקים ולמשקיעים שהתרחקו ממנה במשך שנים
אחד הסעיפים הרגישים ביותר במזכר ההבנות בין איראן לארה״ב הוא לא נפט והורמוז אלא כסף. הכספים האיראנים המוקפאים בחו״ל הם מבחינת טהראן “כספי העם האיראני” שנחסמו בשל סנקציות. מבחינת וושינגטון, הם היו במשך שנים מנוף לחץ מרכזי. אבל טיוטת 14 הסעיפים שפורסמה ברויטרס מבהירה כי שאלת הנכסים המוקפאים אינה עומדת לבדה: היא חלק מחבילת הטבות כלכליות רחבה בהרבה, שאם תיושם תעניק למשטר בטהראן חמצן פיננסי, מסחרי ופוליטי משמעותי.
המספרים שנזרקו בשבועות האחרונים לאוויר - 12 מיליארד דולר, 24 מיליארד, 25 מיליארד ואף יותר מ-100 מיליארד דולר - יצרו רושם של סכום אחד גדול שממתין לשחרור. בפועל, המציאות מורכבת יותר. ההערכות הרחבות מדברות על יותר מ-100 מיליארד דולר של נכסים איראנים שאינם נגישים במלואם, אך זהו מספר גג ולא סכום שניתן להעביר מחר בבוקר לבנק המרכזי בטהראן. הוא כולל הכנסות מנפט וגז שנצברו במדינות שונות, חשבונות מוגבלים, כספים המותרים לשימוש הומניטרי בלבד, נכסים תחת מגבלות משפטיות ולעיתים גם נדל״ן ורכוש מדינתי שהפשרתם אינה קשורה בהכרח להסכם הנוכחי.
לכן ההבחנה המרכזית היא בין נכסים מוקפאים לבין כסף נזיל. איראן יכולה לטעון שיש לה יותר מ-100 מיליארד דולר בחוץ, אך אם רוב הסכום נמצא בחשבונות מפוקחים, כפוף לרישיונות אמריקאים, קשור להליכים משפטיים או מוגבל לרכישת מזון ותרופות, ההשפעה המיידית על המשק תהיה מוגבלת. מה שחשוב לטהראן עכשיו הוא לא המספר הכולל, אלא כמה כסף היא תקבל בפועל, מי ישלוט בו, ולאילו שימושים הוא יותר.
לפי הערכות שפורסמו בחודשים האחרונים, הכספים מפוזרים בכמה מוקדים. בסין מדובר לפי הערכות בלפחות 20 מיליארד דולר. בהודו מוזכר סכום של כ־7 מיליארד דולר. בעיראק כ־6 מיליארד דולר. ביפן כ־1.5 מיליארד דולר. בלוקסמבורג כ־1.6 מיליארד דולר. בארה״ב עצמה מדובר בסכום קטן יחסית, סביב 2 מיליארד דולר, אך רגיש משפטית ופוליטית במיוחד. בקטאר נמצא מוקד חשוב נוסף: כ־6 מיליארד דולר בכספים איראניים שהועברו מדרום קוריאה לדוחא במסגרת עסקת חילופי אסירים, אך נותרו תחת פיקוח והגבלות שימוש.
כאן נכנס סעיף 11 בטיוטת מזכר ההבנות. בניגוד למודל קטאר, שבו הכסף מוגבל לרכישות הומניטריות, נוסח הטיוטה שפרסמה רויטרס מדבר על שחרור כספים ונכסים מוקפאים או מוגבלים של איראן כך שיהיו “זמינים במלואם”. עוד נאמר כי הכספים, בין אם יישארו בחשבון הראשי ובין אם יועברו, ישמשו לכל תשלום למוטב סופי שייקבע על ידי הבנק המרכזי האיראני, וכי ארה״ב תנפיק את כל ההיתרים והרישיונות הנדרשים לכך. אם הנוסח הזה יישאר בהסכם הסופי, מדובר בשינוי משמעותי: לא רק כסף הומניטרי בפיקוח, אלא אפשרות איראנית לשימוש רחב יותר בכספים.
בימים האחרונים התמקדה התקשורת האיראנית במספר 24 מיליארד דולר. לפי פרסומים באיראן, טהראן דורשת כי במהלך 60 ימי המשא ומתן להסכם הסופי ישוחררו 24 מיליארד דולר מכספיה המוקפאים, כאשר מחציתם - 12 מיליארד דולר - יהיו זמינים עוד לפני פתיחת השיחות הסופיות. מקורות אחרים דיברו על 25 מיליארד דולר. עד לפרסום נוסח רשמי ומוסכם, אלה עדיין אינם נתונים מחייבים, אלא דרישות, הדלפות או גרסאות של צדדים המעורבים בשיח.
המשמעות הכלכלית של סכומים כאלה גדולה. לפי תחזיות קרן המטבע, התוצר הנומינלי של איראן ב־2026 עומד סביב 300 מיליארד דולר. לכן 24 מיליארד דולר הם כ־8% מהתוצר, ו־12 מיליארד דולר הם כ־4%. עבור משק שנמצא באינפלציה חריפה, עם מטבע חלש, מחסור במטבע זר, מערכת בנקאית מבודדת וירידה בהכנסות הנפט בתקופת המלחמה, גם שחרור חלקי יכול להשפיע על שוק המט״ח, על היבוא ועל מצב הרוח הציבורי.
אבל הכספים המוקפאים הם רק סעיף אחד בחבילה. סעיף 10 בטיוטה קובע כי מיד לאחר חתימת מזכר ההבנות, ועד להסרת הסנקציות, משרד האוצר האמריקאי ינפיק פטורים ליצוא נפט גולמי איראני, מוצרים פטרוכימיים ונגזרותיהם, ולכל השירותים הקשורים בכך - בנקאות, ביטוח, הובלה ושירותים דומים. זהו סעיף כלכלי חשוב לא פחות מהפשרת הכספים. איראן אינה זקוקה רק לשחרור יתרות עבר, היא זקוקה ליכולת לייצר מחדש הכנסות שוטפות ממכירת נפט.
במילים אחרות, אם הסעיף ייושם, טהראן תוכל לא רק לקבל חלק מכספה המוקפא, אלא גם לחדש יצוא נפט באופן רחב יותר, תוך הפחתת הסיכון לחברות ביטוח, בנקים, חברות ספנות וקונים זרים. עבור משטר שהכנסות הנפט שלו נשחקו בזמן המלחמה והמצור, זהו מנגנון החייאה כלכלי מתמשך יותר מכסף חד־פעמי.
סעיף נוסף בעל משמעות כלכלית הוא סעיף 6, שבו ארה״ב מתחייבת, יחד עם שותפותיה האזוריות, לגבש תכנית שיקום ופיתוח כלכלי לאיראן, תוך הבטחת מימון של לפחות 300 מיליארד דולר. גם כאן יש להיזהר: לא מדובר בהכרח בכסף ציבורי אמריקאי או בהעברה מיידית, אלא במסגרת שתצטרך מנגנון יישום כחלק מההסכם הסופי. אבל מבחינת איראן, עצם הכללת מספר כזה בטיוטה מעניקה לה אופק כלכלי ופוליטי: היא יכולה להציג את ההסדר לא רק כהפסקת מלחמה, אלא כפתח לשיקום.
לצד זאת, סעיף 7 מדבר על סיום כל סוגי הסנקציות לפי לוח זמנים שיוסכם בהסכם הסופי, לרבות החלטות מועצת הביטחון של האו״ם, מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, וכל הסנקציות החד־צדדיות של ארה״ב - ראשוניות ומשניות. זהו סעיף רחב מאוד, אך גם כזה שדוחה את ההכרעה האמיתית לשלב הבא. מבחינת איראן, הוא מבטיח יעד. מבחינת וושינגטון, הוא משאיר את הביצוע מותנה בהסכם הסופי.
לכן מבחינת המשטר האיראני, מזכר ההבנות מציע שלוש שכבות של הקלה כלכלית. הראשונה היא פתיחת הורמוז והסרת המצור הימי, שמאפשרות חידוש תנועה מסחרית ויצוא. השנייה היא פטורים זמניים לנפט, פטרוכימיה ושירותי בנקאות, ביטוח והובלה. השלישית היא הפשרת כספים ונכסים ובשלב מאוחר יותר אולי גם תכנית שיקום רחבה והסרת סנקציות. השילוב הזה חשוב יותר מכל סעיף בודד.
עבור הכלכלה האיראנית, שחרור חופשי של 12–24 מיליארד דולר יכול לספק חמצן מיידי: לייצב את שוק המט״ח, לממן יבוא חיוני, לשלם חובות, לחזק רזרבות ולהפחית זמנית לחץ אינפלציוני. פטורי הנפט יכולים לספק הכנסות חדשות, לא רק לשחרר כסף ישן. תכנית שיקום, אם תבשיל, יכולה לשמש בסיס למשיכת הון אזורי ובינלאומי. יחד, אלה יכולים לחזק מאוד את המשטר בטווח הקצר.
אבל אין לבלבל בין חמצן לבין הבראה. אם הכסף יישאר מפוקח ומוגבל, אם פטורי הנפט יהיו זמניים בלבד, אם הסרת הסנקציות תידחה להסכם סופי ואם תכנית 300 מיליארד הדולר תישאר מסגרת כללית ללא מנגנון מימון ברור, ההשפעה תהיה מוגבלת יותר. היא תסייע לטהראן לייצב את עצמה, אך לא תחזיר את איראן למערכת הפיננסית העולמית ולא תפתור את בעיות היסוד שלה: אינפלציה גבוהה, פיחות, מחסור באנרגיה, השקעות זרות אפסיות, בנקאות מנותקת וניהול כלכלי כושל.
לכן הכספים המוקפאים הם המדד המיידי ביותר להסכם, אבל לא המדד היחיד. השאלה אינה רק אם איראן תקבל 12 או 24 מיליארד דולר. השאלה היא אם היא תקבל כסף חופשי, פטורי נפט אפקטיביים, שירותי בנקאות וביטוח, מסלול אמיתי להסרת סנקציות ותכנית שיקום שניתן לממן. אם התשובה חיובית, מזכר ההבנות אינו רק מסמך לסיום מלחמה; הוא הופך לחבילת חילוץ כלכלית למשטר האיראני. אם התשובה שלילית, סעיף הכספים עלול להפוך במהירות למוקד המשבר הבא בין טהראן לוושינגטון.
