הלוחם שנפצע במלחמת לבנון השנייה - ופיתח שיטה לטיפול בפוסט טראומה דרך יין
תומר וינברג היה בן 26 כשנפצע קשה וחבריו נהרגו לצדו, באירוע שפתח את מלחמת לבנון השנייה. הוא סבל מפוסט־טראומה קשה - עד שהתנסה בייצור יין וחייו השתנו. הוא הקים את עמותת "טרה אומה" שמטפלת ב"וינותרפיה" ומלווה לוחמים ולוחמות בשיקום דרך הכרם
תומר וינברג מצביע על שורות הכרם הצעיר בן ארבעת הדונמים של עמותת "טרה אומה" בבת שלמה. “בקצה כל שורה ביקשנו מהחניכים להטמין משהו שיצמח ומשהו שהם רוצים לשחרר. פיזית ממש. הביאו דברים וקברו אותם בקצה השורה. אם תסתכל טוב תראה שהגפנים נמוכות יחסית, כדי שיהיו נגישות גם לכיסאות גלגלים".
וינברג הוא הרוח החיה, מייסד ומנהל עמותת טרה אומה. חברו את שתי המילים ותקבלו טראומה. בנפרד, terra זו אדמה בלטינית, ואומה היא אומה בעברית, אבל גם אם וגם אחד בפורטוגזית, ואפילו רוגע ושלווה בהינדית. חניכי העמותה הם לוחמים ולוחמות הסובלים מפוסט־טראומה. הבציר הקרוב יהיה הראשון שבו ייצרו יין מענבי הכרם שלהם, שהשלים שלוש שנות הרצה. זה רגע גדול עבור וינברג וחניכיו. עד עכשיו יצרו את היינות שלהם מענבים שנתרמו על ידי בעלי כרמים ברחבי הארץ. כיום כבר משלמת העמותה עבור הענבים, וזה לא פשוט כשהכל מתנהל בהתנדבות. הם מייצרים ביקבים דלתון, אנדרדוג והיוגב. יום אחד, וינברג מקווה, אולי יהיה להם יקב משלהם.
אנחנו יושבים מתחת לעצים שעל הגבעה שמעל הכרם, שותים יין לבן שהם יצרו. הוא בן 46, גדל בקריות וחי בשנים האחרונות בחיפה. ב־12 ביולי 2006, ביום האחרון לשירות המילואים שלו, נפצע בתקרית שהובילה לפתיחתה של מלחמת לבנון השנייה, שבה נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב שנרצחו אחר כך בשבי חזבאללה. "כל הצוות שלי נהרג. היינו חמישה. אני יצאתי הכי בזול. רק פציעה אנושה".
בזול כי לא מתת?
"כי לא מתתי. אז תכלס יצאתי הכי בזול. נהרגו שלושה מיד ושניים נחטפו ומתו אחר כך. יד אחת שלי נתלשה לגמרי כמעט. אחר כך הצליחו לחבר ולהאריך אותה. עפה לי העצם". הוא מראה לי את הצלקת הענקית. הוא גם נפצע בגב, מה שחורר את ריאתו בשני מקומות, וברגל. הוא חולץ אחרי 45 דקות "בקושי נושם". בשטח הוגדר פצוע קשה, ובבית החולים כבר אנוש. ההחלמה הפיזית נמשכה כשנה. "כשעברתי לשיקום אחרי כל הניתוחים פתאום היה שקט, וכולם גמורים. זה בלי רגל, זה עם חצי ראש, ואז אתה קולט מה מצבך. הבנתי שגם אני גמור. זו כמו מראה ששמים לך מול הפרצוף. ראיתי אנשים שכאילו הוציאו להם את הנשמה".
"החיים ברחו לי"
הוא חוזר הביתה במצב סיעודי, מנסה לחזור ללימודי התואר בהנדסת מכונות ואפילו למילואים. "ואתה רואה שכלום לא מצליח. הזוגיות מתפרקת, בלימודים אתה לא מבין מה מדברים איתך. הכל קשה. ואז הגוף שלי משתגע פיזית, חרדות קשות מאוד, לילות קשים מאוד, לא מצליח לישון, ואם אני ישן, אני חולם ואני מפחד לישון. תרופות, שיחות, קבוצות, מה שאתה לא רוצה. התחלתי לפחד מכל דבר, לא היה יום שלא הקאתי, למשל. הזעתי כל הזמן. ואז לא רציתי שיראו אותי ככה. התרחקתי והתכנסתי. אתה מרגיש שאתה משתגע".
וינברג נתקע כך שנים, לא מתקדם ולא מתאזן. "החיים ברחו לי. אתה מסתכל סביבך, כולם עם קריירה, ילדים, אני כבר בן 36 ועדיין חלש. קצת מרגיש יותר טוב, אבל הפער הזה, אין מצב להדביק אותו. אין כוח להדביק את הפער, ואין גם את האמונה שאתה יכול".
ואז, כשהוא בן 40, אביו נהרג בתאונת אופנועים. "באופן מדהים הוא נפצע ונהרג 2 ק"מ מאיפה שאני נפצעתי". במהלך השבעה הוא "בוהה בחבית היין שאביו ייצר בבית. זה היה התחביב שלו. הוא ניסה למשוך אותי לזה כמה פעמים אבל לא עניין אותי כלום. ואני שומע קול פנימי שאומר לי: תסיים את מה שהוא התחיל. ואין לי מושג מה ואיך".
הוא מגיע לאסף מרגלית, בנו של יאיר מרגלית, מיקב מרגלית, חלוץ יקבי הבוטיק בארץ ועדיין אחד הטובים שבהם. הוא עובד שנה שלמה ביקב ולומד את כל התורה. "מהרגע הראשון היה לי חיבור רגשי לזה. אני רואה את עוצמות התסיסה של היין. היינן לא עושה כלום, והיין נרגע לבד. לאט לאט המשקעים שוקעים בחבית ומדי פעם היינן רק מנקה את היין מהמשקעים". התהליך הזה נקרא בשפת היין שְׁפִיּוֹת. "שם, ברגע הזה, אני מבין שאני תקוע כבר 14 שנים במשקעים האלה, במקום להסתכל למעלה ולראות איזה דבר מדהים נוצר מעליהם: היין. במקום ללכת הלאה, להיות היין, אני מנסה לחזור להיות הענבים, התומר ההוא שהיה אז בן 26. וזה מה שרוב הנפגעים נפשית עושים. רוצים לחזור למה שהם היו פעם. וזו הטעות".
זה נשמע קצת רוחני.
"אתה אומר את זה כאילו רוחני זה משהו לא טוב. התהליך הזה מדבר נפש. הבנתי שאני זה היין. ופתאום הכל התחיל להסתדר במקום".
בעצם אבא שלך הציל את חייך במותו.
"לגמרי. ואם הוא היה רואה את מה שקרה לי בזכות היין, הוא היה עושה את זה שוב בשבילי".
וינברג מחפש דרך לחלוק את הידע הזה עם עוד אנשים במצבו, ולומד ייצור יין ביקב שורק, וטעימת יין ב־WSET. הוא טוען שבעולם הפוסט־טראומה אין שום שיטה שמצליחה לקחת את האדם מנקודה נמוכה לנקודה גבוהה. רק, אולי, לשכך את הכאב. והוא הרגיש שמצא שיטה כזו. הוא מתעקש שזה חייב להיות יין. "יש בתהליך הזה שלל דברים שיש רק בו, ושהם חיוניים לתהליך השיקומי. זה נמשך זמן, אתה כאילו יולד משהו. יצור חי, שמתפתח".
1 צפייה בגלריה
היינות של “טרה אומה”. “לכל חניך יש חבית משלו. מה שכבד לך, שים שם"
(צילום: אלעד גרשגורן)
השיטה שפיתח, שעכשיו כבר יש לה שם, "וינותרפיה", נחקרת באוניברסיטת חיפה. בקיצור, הוא עלה על משהו. המסע עם חניכיו נמשך בין שנה לשנתיים. הם מלווים את היין מהגפן ועד הבקבוק, ועל הדרך מגלים מחדש את עצמם. "לכל אחד מהחניכים יש חבית משלו. שיש לו תקשורת איתה. החבית היא המכל הרזרבי. יש לך את הנפש שלך ויש לך את החבית. מה שכבד לך, שים שם. היום מציירים על החביות, כותבים עליהן, לראות אותן, זה לא ייאמן".
לפני ארבע שנים הוא פנה עם הרעיון שלו לייננים. עידו לוינסון מיקב לוינסון, גראז' דה פאפא, היה הראשון שפתח את הדלת, וכך נולדה "טרה אומה". מאז שהתחילו, לא נשר איש מהתוכנית, וכולם כבר במקום אחר. שלושה מחזורים, 60 איש. כל אחד מהם ייצר 300 בקבוקי יין משלו. וכולם במקום טוב יותר ממה שהיו. עכשיו הבוגרים כבר מלווים את הבאים אחריהם.
לא חששת לקחת אחריות על אנשים אחרים?
"אני פוחד עד היום. אבל תחשוב שגילית תרופה לסרטן ואתה לא עושה איתה כלום. אני מחפש אנשים כמוני. לוחמים ולוחמות עם פוסט־טראומה, שעברו את הסערה הגדולה אבל החיים שלהם תקועים. הם רוצים לחזור לחיים, ולא יודעים איך. אני מחפש אנשים עם רגישות וחמלה, אחרת זה לא יצליח".
"לדבר זה מוריד"
בין היקבים והייננים הפעילים בעמותה: עידו לוינסון, שכבר בוועד המנהל, אסף מרגלית, דרור אנגלשטיין מאנדרדוג, יונתן קורן מהיוגב 8, דנה בני מטוליפ, גיא אשל מדלתון, דור פנטי מאליגוטה, אור נדבך ומיטל דמרי קול מתבור, דן שיינמן מצרעה, אייל דרורי מעגור, מורן הדר משורק, סטס פלדביין וענת קידר גרשון. וינברג גייס גם 50 אלף שקל מחברת הייטק שרכשה בקבוקים שטרם יוצרו.
מה בעצם עושים החניכים בשנה הזאת?
"יוצאים למסע יין. זה מוגדר כשיקום וצמיחה ולא כטיפול. לכל צוות של שישה חניכים יש שני ייננים מלווים ואיש בריאות נפש. השיחות מתקיימות בעדינות ותוך כדי העבודה. כמעט כדרך אגב. לא יושבים במעגל וכל אחד מספר כמה חרא לו. כי זה מוריד! מעט מאוד מאלו שנכנסים לתהליך מאמינים שהם יסיימו אותו אבל הם מסיימים".
טעמתי כמה מהיינות. הם נפלאים. וינברג רוצה שאנשים יתגייסו לטובת העמותה. וכן, הכוונה גם לתרומות. "אחרי שהתעוררתי, אנשים אמרו לי שיש סיבה שנשארתי בחיים. בזמנו זה עצבן אותי. היום אני מבין שזה נכון. אני משלם מחיר לפעמים, כשזה מעמיס עליי יותר מדי, אבל אני לא רוצה לחזור אחורה".
