פרשנות
המלכוד הפוליטי של ברנהאם יקשה עליו לתרגם את החזון למציאות בבריטניה
בשבוע הבא צפוי אנדי ברנהאם להתמנות לראש ממשלת בריטניה - השביעי תוך עשור; בתוך אי היציבות הפוליטית בממלכה, הוא יתמודד בעליית הפופולריות הגואה של מתחרי מפלגת הלייבור מימין ומשמאל; הוא הבטיח שלא להעלות את מסי ההכנסה, המע"מ והביטוח הלאומי אך הקופה ריקה; האם מס עושר יהיה הפתרון של מי שמתאפיין בעמימות?
ביום שני צפוי אנדי ברנהאם להיכנס לדאונינג 10, והוא יהיה ראש הממשלה השביעי של בריטניה בתוך עשור בלבד. מאז משאל העם על הברקזיט ב-2016 התחלפו בלונדון שישה ראשי ממשלה, ורק אחד מהם - קיר סטארמר - הגיע לתפקיד דרך ניצחון בבחירות כלליות. כל השאר - תרזה מיי (שהחליפה את דיוויד קמרון שהתפטר), בוריס ג'ונסון, ליז טראס, רישי סונאק וכעת ברנהאם - הוכתרו על ידי מפלגתם באמצע קדנציה, בלי שהבוחר נשאל.
זו לא תאונה. זו הדינמיקה הפוליטית החדשה של מי שפעם היתה מעצמה ולא מצליחה לעצור את ההידרדרות ואת דרכה החדשה. בשיטה הפרלמנטרית הבריטית ראש הממשלה אינו נבחר ישירות אלא מכהן מתוקף היותו ראש הסיעה הגדולה, ולכן מרד פנימי של חברי פרלמנט מספיק כדי להחליף שלטון. וזה בדיוק מה שקרה גם הפעם. מאז הברקזיט המנגנון הזה עבר משימוש חירום לשגרה: מפלגות שלא מצליחות להתמודד עם הבעיות המבניות של הכלכלה והחברה הבריטית מתחילות להידרדר בסקרים, ולבסוף מחליפות מנהיג במקום מדיניות. סטארמר, שזכה ב-2024 ברוב מוחץ - אחד הגדולים בתולדות הלייבור - הודח בסוף השבוע על ידי מפלגתו שנה בלבד אחרי מפולת בבחירות המקומיות, כשמפלגת Reform של נייג'ל פאראג' (ימין פופוליסטי) מובילה בסקרים חודשים ברציפות. ברנהאם נבחר בלי מתמודד מולו, עם תמיכת 379 מתוך 403 חברי הפרלמנט של הלייבור. הצירים לא בחרו תוכנית כלכלית. הם בחרו איש עם קבלות של ניצחון על מועמד של פארארג' בבחירות משנה.
אלא שיש לברנהאם בעיה פוליטית מורכבת יותר: הוא לא יכול להרשות לעצמו להביט רק ימינה. בזמן שהלייבור עסוק בפאראג', נפתחה לו חזית שנייה - משמאל. המפלגה הירוקה, שהפכה תחת המנהיג החדש זאק פולנסקי ממפלגת סביבה נישתית לכוח שמאל פופוליסטי הדוגל במסים על עשירים, זינקה מ-7% בבחירות 2024 לאזור ה-15% בסקרים - ובסקר YouGov ממרץ האחרון אף עקפה את הלייבור: 21% מול 16%. בפברואר היא אף ניצחה לראשונה בתולדותיה בבחירות משנה - במחוז מנצ'סטר שהיה בידי הלייבור מאז 1931, כשהלייבור נדחק למקום השלישי, מאחורי Reform. זה בדיוק המלכוד של ברנהאם לקראת 2029 (מועד הבחירות הבא): זה לא רק פאראג', ואם ייכנע לשוק ויאמץ מדיניות שמרנית מדי, הבוחרים שלו ידלפו שמאלה, לירוקים. הלייבור, לראשונה, נלחם על שתי חזיתות במקביל.
האג'נדה ברורה. המדיניות, הרבה פחות
תורה כלכלית דווקא יש לו. ברנהאם, ראש עיריית מנצ'סטר לשעבר שכונה "מלך הצפון", מגיע עם תזה היסטורית סדורה: בריטניה, לדבריו, "לקחה סדרת פניות שגויות בשנות ה-80" - הכוח הפוליטי רוכז בכוונת מכוון ב"סיטי" של לונדון והכוח הכלכלי עבר הפרטה- תוך ביקורת קשה וישירה לדוקטרינת מרגרט תאצ'ר האגדית. התרופה שלו היא מה שהוא מכנה "האיזון מחדש הגדול ביותר של הכוח": העברת סמכויות תקציב, דיור ותחבורה מווסטמינסטר לרשויות האזוריות, הקמת צוות ממשלתי שני של דאונינג 10 במנצ'סטר - יותר מ-240 קילומטרים מלונדון - והחזרת "שירותים חיוניים" לשליטה ציבורית. הדוגמה הראשונה כבר על השולחן: הלאמה מחדש של רשת הרכבות של ליברפול עד 2028.
הבעיה היא התרגום מאג'נדה למדיניות. ברנהאם התחייב לשמור על הכללים הפיסקליים של שרת האוצר היוצאת רייצ'ל ריבס, ובמקביל הבטיח לא להעלות את שלושת המסים החשובים - מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי. הוא יורש העלאות מס דחויות שריבס השאירה בצנרת. יתרה מזו, רה"מ החדש יצטרך להתמודד עם תקציב ביטחון ענק (15 מיליארד ליש"ט) כאשר 4.7 מיליארד ממנו נטול מקורות תקציביים. לא צריך להיות כלכלן מדופלם כדי להבין כי שלוש השכבות האלה - רטוריקה של השקעה ציבורית, מסגרת פיסקלית נעולה ובורות תקציביים - אינן נסגרות יחד. המוצא היחיד שנותר פתוח הוא מסי הון, רכוש ועושר, וברנהאם אכן רמז שמס כזה על הפרק. הנטל של מסים כאלה נופל בעיקר על לונדון והדרום-מזרח העשיר - כלומר, המדיניות הפיסקלית עצמה הופכת למכשיר של חלוקה מחדש גיאוגרפית, בדיוק ברוח האג'נדה האזורית שלו- המכונה "Devolution" - ביזור והאצלת בסמכויות.
גם הפעם השווקים כבר תמחרו את ההתפתחויות הפוליטיות הדרמטיות, פעמיים. בינואר, כשברנהאם אמר שבריטניה צריכה "להפסיק להיות בת ערובה של שוקי האג"ח" וקרא לביצוע הלאמות, תשואות האג"ח הממשלתיות זינקו (הביקוש נפל ועימו המחירים); כשסטארמר חסם אז את דרכו חזרה לפרלמנט, התשואה ל-10 שנים ירדה בתוך יום מ-4.51% ל-4.47%. ברנהאם הפנים את השיעור ועשה מאז מהלך אמינות שיטתי: גייס לצדו את אנדי הולדיין, הכלכלן הראשי לשעבר של בנק אוף אנגליה, את ריצ'רד יוז, יו"ר המועצה הפיסקאלית לשעבר (יחידה עצמאית שבונה את התחזיות התקציב ובוחנת את ציות לכללים פיסקאליים - אורגן שבישראל אינו קיים). הפיגורה הכלכלית השלישית שהוא גייס היתה ג'ים או'ניל, הכלכלן הראשי לשעבר של גולדמן זאקס, שכיהן גם כשר באוצר הבריטי בממשלת קמרון והוביל את תוכנית ה-Northern Powerhouse לחיזוק צפון אנגליה ברוח החזון של ברנהאם. ובפעם השנייה, בשבוע שעבר הפאונד התחזק ב-1.2% מול הדולר ביום אחד כאשר דווח שברנהאם מייעד את תיק האוצר לשרת הפנים שבאנה מחמוד - ולא לאד מיליבנד, המזוהה עם האגף ה"סוציאליסטי" יותר. השוק שוב נשם לרווחה, במקרה הזה לא בגלל מי נבחר, אלא דווקא בגלל מי שלא נבחר ונשאר בחוץ.
אז מה בדיוק הוא יעשה? זאת שאלת השאלות ואצל ברנהאם העמימות היא שיטת עבודה. המקרה הבולט ביותר הוא היחס לאיחוד האירופי. ב-2025 הוא הצהיר במפורש: "אני רוצה שבריטניה תחזור לאיחוד האירופי". במאי 2026, ערב המירוץ לראשות הממשלה, הוא כבר נסוג: "אני לא מציע שבריטניה תשקול חזרה לאיחוד". כשיריבו ווס סטריטינג ניסה להפוך את סוגיית החזרה לאירופה לנושא מרכזי בבחירות המשנה - ברנהאם פשוט התחמק בכישרון. אותו דפוס בדיוק חוזר בכלכלה: קודם "להפסיק להיות בני ערובה של שוקי האג"ח", אחר כך "דבריי פורשו לא נכון" והתחייבות לכללים הפיסקליים.
וכאן טמון הפרדוקס שילווה את הממשלה הזאת. טראס נענשה ב-2022 על העזה - תוכנית הרחבה לא ממומנת שמוטטה את שוק האג"ח בתוך שבועות. המבחן של ברנהאם הפוך: הסיכון שלו אינו שהשוק יעניש אותו על רדיקליות, אלא שהפחד מהעונש ירוקן את המנדט שלו מתוכן. עם שלוש שנים בלבד עד הבחירות, Reform בראש הסקרים ומרחב פיסקלי שנחסם מראש, ראש הממשלה השביעי בעשור עלול לגלות שאי היציבות הפוליטית הבריטית אינה רק אירוע נסיבתי אלא מאפיין מבני שגובה מחיר יקר מכל ממשלה בלונדון, ושגם הוא פועל על זמן שאול.
