כך הפך הוושינגטון פוסט לקורבן של האימפריה העסקית של בזוס
הקיצוצים האכזריים בוושינגטון פוסט הם לא בגידה של מיליארדר בעיתונות - הם תוצאה של סביבה חדשה שבה התחנפות לשלטון טראמפ היא תנאי הישרדות עסקי
בסופו של דבר, זה לא ג'ף בזוס שהשתנה. לא באמת. זו אמריקה שהשתנה. והקיצוצים האכזריים שעליהם הורה המיליארד בוושינגטון פוסט בשבוע שעבר, שעתידים להפוך אותו מעיתון ארצי רב-תפוצה נשכני וביקורתי למקומון משודרג, הם התוצאה של השינוי הזה. של אמריקה שבה האינטרס של מיליארדרים ועסקים מצוי בהתחנפות לשלטון בתקווה לזכות בחסדיו.
ב-2013, כאשר מייסד אמזון רכש את הוושינגטון פוסט בעסקה של רבע מיליארד דולר, זה היה במטרה ברורה של לשמר, לבסס ולשדרג את אחד המוסדות העיתונאיים החשובים בהיסטוריה, היכן שנחשפו פרשת ווטרגייט ומסמכי הפנטגון, אירועים שהובילו לשינוי עומק בפוליטיקה ובתרבות האמריקאית. בעידן שבו עיתונות אמיתית, של פעם, כזו שעורכת תחקירים ופועלת לחשוף את ערוות הממשל ובעלי הכוח, מתקשה לייצר מודלי הכנסות מעבר לבעלות של מיליארדר שלא תלוי בהכנסות העיתון נחשב לחבל הצלה אמיתי.
ובהתחלה, באמת נדמה היה שזה עובד. בזוס שמר על התערבות מינימלית, מקיים רק פעם בשבועיים שיחת טלפון עם העורך הראשי. בפברואר 2017, חודש אחרי שדונלד טראמפ החל את כהונתו הראשונה, אימץ הפוסט את הסלוגן "דמוקרטיה מתה בחשכה" והפך לאחד המבקרים החריפים והיעילים ביותר של ממשל טראמפ, עם חשיפות מביכות מתוך הבית הלבן וסיקור צמוד עקבי של של הממשל וכשליו.
בזוס אפשר את זה לא רק בגלל אהבה גדולה לדמוקרטיה ותקשורת חופשית, אלא מהסיבה הפרוזאית יותר שהסביבה העסקית אפשרה ותגמלה אותו על כך. במהלך הכהונה הראשונה, הממשל היה ברובו לא אפקטיבי, האליטה הכלכלית, עסקית ותרבותית תגמלה בעלי שררה שנכנסו לעימותים עם הממשל, וגם הסביבה שבה פעל בזוס עודדה התנהגות זאת – כמעט כל חברות הטכנולוגיה וראשיהן התעמתו עם טראמפ, מי יותר מי פחות, במהלך הכהונה הראשונה.
הניצחון של טראמפ ב-2024, שינתה את התמונה מכמה הבטים. ראשית, יסודית, היא יצרה הבנה שטראמפ הוא לא בלימפ, לא שגיאה חד-פעמית, אלא ייצוג של שינוי עומק מערכתי שעברה החברה האמריקאית, לכיוון של פופוליזם, הערצת שררה ושמרנות בדלנית על חשבון ליברליזם, פלורליזם וביקורתיות. שנית, הממשל בכהונתו השנייה הוא אפקטיבי יותר. טראמפ למד ומינה לתפקידי מפתח יסמנים שמייצגים נאמנה את ערכיו, במקום דמויות מכובדות שיקנו נופך של אמינות ורצינות לשלטונו. במקביל, טראמפ עצמו נקמני ותוקפני הרבה יותר, ולא חושש לנצל את מגנוני השלטון העצומים על מנת לרדוף את יריביו האמיתיים והמדומיינים.
שלישית, האליטה, לפחות זו הקרובה לבזוס, החליפה תקליט. ראשי חברות שפעם היו ביקורתיים לטראמפ הפכו למחזריו הנלהבים. מארק צוקרברג ומטא, גוגל, מיקרוסופט ואחרים – כולם מבקשים את טובתו, רבים מהם תרמו סכומים משמעותיים לקרן ההשבעה של טראמפ (ויש שיגידו, העבירו שוחד עקיף לנשיא ארה"ב). בסביבה זו, יש לבזוס מעט מאוד סיבות לשמר את הרוח החופשית של הפוסט והרבה סיבות לקצץ את העיתון הביקורתי ולהפוך אותו מכלב שמירה פודל מתפנק.
בעידן טראמפ, בזוס זקוק לחסד השלטון. בין אם מדובר במשפט ההגבלים העסקיים שמנהל הממשל נגד אמזון, ובין אם מדובר ברצון לקבל חוזים ממשלתיים נדיבים לפעילויות כמו חטיבת הענן של אמזון או חברת הטילים של בזוס Blue Origin (המתחרה, ספייסX של אלון מאסק, מתפרנסת באופן כמעט בלעדי מחוזים כאלו), בממשל טרמאפ החדש חיבה או לפחות העדר עוינות גלויה מצד טראמפ הם תנאי יסוד לכך.
וכשהסביבה התרבותית והעסקית נסחפת לעבר טראמפ, וכלי תקשורת אחרים עסוקים בהישרדות, נסחפים למחנה טראמפ או כבר נמצאים בו, ולא פנויים או לא מעוניינים לשלוח חצי ביקורת לעבר המהלכים של בזוס, יש מעט מאוד השלכות שליליות למהלך כמו חיסול הוושינגטון פוסט ככלי ביקורת עצמאי.
הפיטורים ההמוניים בפוסט גם לא מגיעים משום מקום. זו נקודת הקצה העדכנית של מהלך רב-חודשים שכלל החלטה של העיתון, בהוראת בזוס, שלא לתמוך במועמדות של קמלה האריס, הגבלת מדור הדעות של העיתון למאמרים שתומכים רק ב"חירויות הפרט ושווקים חופשיים", צנזור קריקטורה ביקורתית על טראמפ (והתפטרות הקריקטוריסטית בתגובה), ועוד מהלכים דומים שהתוצאה השלילית שלהם היתה שולית מבחינת בזוס. לקיצוצים האכזריים בזוס מגיע אחרי שברור לו שההשלכות השליליות יהיו אפסיות, והתועלות האפשריות משמעותיות. בזוס תמך וחיזק את הפוסט כל עוד זה שירת אותו. ברגע שהעיתון והאינטרסים העסקיים שלו ניצבו בניגוד, הבחירה שלו היתה פשוטה. בזוס תמיד היה בזוס, זה כל האחרים שהשתנו.
