האם הסדר החוב הגדול בהיסטוריה יציל את ונצואלה?
רעידות האדמה הקטלניות תפסו את קראקס עם יחס חוב־תוצר מפלצתי של 240% ולקראת תוכנית להסדר חוב ענק. האינטרס של ממשל טראמפ בשיקום ונצואלה: משאבי נפט, מינרלים קריטיים ויסודות נדירים שאת הפקתם יעדיף להוציא מידיים סיניות
שתי רעידות האדמה הקטלניות שפקדו את ונצואלה בשבוע שעבר, והעתידות לערער עוד יותר את יציבותה הכלכלית, מגיעות ברקע תוכנית לביצוע הסדר החוב הריבוני הגדול בהיסטוריה. הדיונים בהסדר מגיעים לאחר ששני משטרים פופוליסטיים קטלניים הזניקו את יחס החוב־תוצר של המדינה ל־240%.
ב־2012 עוד עמד התוצר של ונצואלה על כ־370 מיליארד דולר. היא הפיקה יותר מ־2.5 מיליון חביות נפט ביום ונחשבה לאחת הכלכלות העשירות באמריקה הלטינית. כיום, אחרי שנות שלטונם של הוגו צ'אבס וניקולאס מדורו, צברה המדינה חוב של כ־240 מיליארד דולר לעומת תוצר של כ־100 מיליארד דולר — יחס גדול יותר מאשר ביוון בשיאו של המשבר שלה. ברקע הקריסה, יותר מ־8 מיליון אזרחים עזבו את המדינה, מה שיצר לחץ משמעותי על תשתיות המדינות השכנות, וגם בארצות הברית.
מאז שהממשל האמריקאי בהובלת הנשיא דונלד טראמפ חטף את מדורו והציב בוונצואלה את הנשיאה דלסי רודריגס, קראקס שינתה כיוון. הביטוי הכלכלי המובהק ביותר הוא הניסיון לבצע את הסדר החוב חסר התקדים.
חובות לחברות נפט, בנקים וממשלות
בעוד יוון נכנסה למשבר ב־2012 עם מוסדות מתפקדים ורשת ביטחון אירופית, ונצואלה מגיעה להסדר החוב לאחר ששליטיה הרסו את יכולתה לייצר צמיחה, למשוך השקעות ולספק שירותים בסיסיים. לכן, הסוגיה המרכזית היא האם אפשר לארגן מחדש חוב ריבוני, כאשר מה שקרס איננו רק המאזן, אלא חלקים נרחבים מהמדינה.
לפי הערכות, אג"ח ממשלתיות ושל חברת הנפט הממשלתית PDVSA מהוות כ־100 מיליארד דולר מהסכום הכולל. לכך מתווספים עשרות מיליארדי דולרים של חובות לחברות נפט בינלאומיות, ספקים, בנקים לפיתוח, ממשלות זרות, בהן סין ורוסיה, ופסקי בוררות בינלאומיים בעקבות גלי ההלאמות.
החוב הוא רק חלק מהסיפור. חלקו השני נמצא בוושינגטון. במבט ראשון, קשה להבין מדוע ממשל טראמפ משקיע מאמצים בהחזרתה של מדינה מרוחקת עם כלכלה הרוסה למערכת הפיננסית הבינלאומית. אך בפועל מדובר באחד המהלכים הגיאופוליטיים החשובים ביותר שלו בחצי הכדור המערבי. הקטליזטור: מאגרי הנפט המוכחים הגדולים בעולם, שאת פיתוחם תעדיף ארצות הברית להפקיד בידי חברות מערביות כמו שברון, מאשר בידי חברות סיניות או רוסיות. ונצואלה מחזיקה גם בעתודות משמעותיות של מינרלים קריטיים ויסודות נדירים, הנדרשים לייצור סוללות, ציוד ביטחוני, שבבים וטכנולוגיות אנרגיה מתקדמות. בעולם שבו סין וארצות הברית נאבקות על שליטה בשרשראות האספקה, המשאבים הללו מקבלים חשיבות גוברת.
אחרי שוונצואלה היתה מוקד השפעה מרכזי של סין באמריקה הלטינית, החזרתה למערכת הכלכלית המערבית תהיה הישג משמעותי עבור ממשל טראמפ
יחסי הכוחות מול סין עוברים כחוט השני בתוכנית האסטרטגית של וושינגטון. במשך שני עשורים היתה ונצואלה אחד ממוקדי ההשפעה החשובים ביותר של בייג'ינג באמריקה הלטינית. סין העניקה לה הלוואות ובתמורה קיבלה נפט והעמיקה את אחיזתה באזור. החזרתה של קראקס למערכת הכלכלית המערבית עשויה להפוך להישג גיאופוליטי משמעותי במיוחד עבור ממשל טראמפ.
המהלך לא מתרחש בחלל ריק, אלא על רקע שינוי רחב יותר במפה הפוליטית של אמריקה הלטינית. אם לפני כמה שנים נדמה היה שהיבשת נעה שמאלה, הרי שכיום התמונה התהפכה: יחד עם ארגנטינה של חאבייר מיליי, גם אקוודור, פרגוואי, צ'ילה ובוליביה עברו מהפך פוליטי, כאשר בשבוע שעבר הצטרפה גם קולומביה. כעת נותרה ברזיל כמבחן הגדול הבא. אם גם שם יתרחשו חילופי שלטון בבחירות שיתקיימו ב־4 באוקטובר, אמריקה הלטינית תהפוך עבור וושינגטון למגרש ביתי.
במקום להצילה, הנפט הפיל את המדינה
אך השאלה המרכזית נותרה עדיין פתוחה: האם הסדר חוב בקנה מידה כזה יכול בכלל לעבוד. כל תוכנית שיקום נשענת על הנפט. אך כאן מתגלה הפרדוקס: מה שאמור להציל את המדינה, הוא גם מה שגרם לקריסתה. במשך שנים סברו צ'אבס ומדורו, כי עושר טבעי הוא תחליף למוסדות תקינים, פריון עבודה, השקעות ומדיניות כלכלית אחראית. כל עוד מחירי הנפט היו גבוהים, נדמה היה שהניסוי מצליח. המדינה הרחיבה סובסידיות, הגדילה את המגזר הציבורי, הלאימה עסקים ומימנה הוצאות באמצעות הכנסות הנפט. אבל כאשר מחירי האנרגיה ירדו וההשקעות התמוטטו, התברר שהנפט לא יכול להוות תחליף למוסדות ולמדיניות מאקרו.
זוהי בדיוק הסיבה שהמשקיעים תוהים, מי בדיוק אמור לייצר את התזרים שיכסה את החוב. גם אם ונצואלה תצליח להעלות את תפוקת הנפט למיליון חביות ביום ותמכור אותן במחיר ממוצע של 80 דולר לחבית, מדובר בהכנסה שנתית של פחות מ־30 מיליארד דולר, כלומר שמינית מהחוב. והרי לא כל הכנסות הנפט יכולות לשמש לכיסויו.
בהקשר זה, האיתות המטריד ביותר מגיע מכיוון מי שאינה חלק מתהליך ההבראה: קרן המטבע הבינלאומית (IMF). כמעט כל הסדר חוב משמעותי בעשורים האחרונים נשען על שלושה נדבכים: כסף, אמינות ובוררות מקצועית, כאשר ה־IMF סיפקה בדרך כלל את שלושתם. כך, למשל, פעלו ה־IMF, הבנק האירופי המרכזי ונציבות האיחוד לחילוץ יוון בהיקף של כ־300 מיליארד יורו. אבל במקרה של ונצואלה, לא הגיעה כמעט שום ישועה מה־IMF.
זהו מצב חריג עבור הסדר חוב בהיקף כזה, כאשר המשמעות היא, שהדיון על כל נתון — בין שהיקף החוב האמיתי, בין שיכולות הפקת הנפט ובין שתחזית הצמיחה — הופך להיות פתוח.
במובן זה, הסדר החוב השאפתני הוא לא רק ניסיון להחזיר כסף לנושים, אלא גם ניסיון לחשב בדיעבד את עלותו של אחד הניסויים הפופוליסטיים הקטסטרופליים ביותר בעידן המודרני. השאלה העומדת כיום בפני משקיעים, ארגונים בינלאומיים, הבית הלבן וכמובן העם הוונצואלני, היא האם העולם מתייצב לפתחו של שיקום היסטורי, או שזהו תרגיל פיננסי שנידון לכישלון.
