לארי דיוויד חוזר בזמן בסדרה חדשה - אבל נשאר עם אותן בדיחות
בסדרה החדשה שלו ושל אובמה לכבוד חגיגות 250 שנה לארה"ב, "המרדף אחר חוסר האושר", לארי דיוויד משיג בעיקר את חוסר האושר - של הצופים
בפתיחת הסדרה החדשה של לארי דיוויד, "החיים, לארי והמרדף אחר חוסר האושר: כמעט היסטוריה של ארצות הברית", מסביר ברק אובמה, הנשיא ה־44 של ארצות הברית שמפיק את הסדרה יחד עם אשתו מישל, את הרעיון שמאחוריה. לציון 250 שנה לעצמאות המעצמה, היוצר של "סיינפלד" ו"תרגיע" והנשיא לשעבר מעלים ב־HBO Max סדרה שכוללת מערכונים העוסקים בהיסטוריה של ארצות הברית. אחד מעקרונות הכרזת העצמאות אף מהדהד בשם הסדרה: "המרדף אחר האושר", רק בהפוכה. אובמה מספר על ההכרזה וחשיבותה דרך האבות המייסדים, שכתבו בה גם כי "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים".
"זה רעיון רדיקלי", אומר אובמה ומוסיף: "הייחוד במדינתנו הוא שאותם בני אדם שנבראו שווים יכולים להיות עצבניים, קטנוניים, אנוכיים, קוטרים וקמצנים". קאט ללארי דיוויד, שנראה על המסך כחלק מתמונת האבות המייסדים, לבוש בבגדי התקופה וחבוש פאה לבנה אסופה בקוקו, כפי שהיה מקובל אז.
הרמיזה לדיוויד אינה מקרית, כמובן. הקומיקאי הגאון הזה עשה קריירה שלמה מקטנוניות קוטרית ושאר ירקות. האבחנות הקטנות שלו על ההתנהגות האנושית המעצבנת קלעו בול לדעתם הנסתרת של רבים. גם ב"סיינפלד" וגם ב"תרגיע", סדרות שהן לכאורה על כלום אך היו עולם ומלואו ושינו את פני הטלוויזיה, הוא עשה את מה שרבים מאיתנו בסתר לבנו היינו רוצים לעשות: להגיד לאחרים את דעתנו. הפרסונה החצי־אמיתית שלו וחבריו לסדרה, שהיו גם חבריו לחיים, אילתרו את העולם שלו במשך 24 שנים. דיוויד, בן ה־78, שתמיד גילם את עצמו, אמר שיסיים את הסדרה כי הרגיש שהוא כבר מבוגר מדי מכדי לגלם את הדמות ולעשות את התעלולים המטורפים והפרובוקטיביים שלה גם בשנות ה־80 לחייו.
בפרק הראשון של הסדרה החדשה הוא מגלם את רוברט ליווינגסטון, אחד מהאבות המייסדים, שמבקש, בסגנונו המוכר של דיוויד, להכניס כמה קובלנות משלו להכרזה. למשל: "אם מזמינים אותך לארוחת ערב, זכותך כאזרח אמריקאי לברר מי עוד מוזמן, לפני שתחליט אם להיענות"; "אסור לחלוק קינוח"; או "אסור לספר למישהו את החלום שלך, גם אם נדמה לך שהוא ממש ממש מעניין". שאר באי האספה, אף הם חבושי פאות, מגלגלים עיניים, וליווינגסטון/דיוויד מתעקש: "זאת לא סתם הכרזה על עצמאות. זאת הכרזה על השכל הישר. בעוד 250 שנה הצאצאים שלנו יודו לנו על העבודה המצוינת שעשינו כאן, על כך שהיטבנו את חייהם לאין שיעור".
אוקיי. אם יורשה לי לממש את אותה זכות בסיסית שהציג בפנינו הנשיא אובמה, להיות עצבניים, קטנוניים וקוטרים — לא נהניתי (וחבל שאי אפשר להעביר בכתב את הקולות שדיוויד משמיע כשהוא מסתייג קשות ממשהו). הפרק כלל עוד מערכונים מתקופות שונות: המצאת הטלפון של גרהם בל, חיילים בחזית מלחמת העולם הראשונה והמפגש הראשון של רוזה פארקס, הלא־מתועד כביכול, שבעקבות ישיבה לצד דמות שמגלם דיוויד החליטה לוותר על עקרונותיה ולהתיישב מרצונה בירכתי האוטובוס. כל מה שמתרחש בהם היה מוכר, שחוק ואפילו קצת דידקטי. אני לא בטוחה שדיוויד צודק בנוגע ליכולתו להמשיך עם תעלוליו כשהוא מגיע לגבורות, אבל ניכר שאי אפשר לייבא את אותן אבחנות וניג'וסים אל ההיסטוריה האמריקאית. ההיסטוריה אמנם ישנה, אבל ממנו ציפינו לחדש.
בסדרה בת שבעת הפרקים, שיצר דיוויד עם ג'ף שייפר, שותפו לסדרתו הקודמת, משתתפים שחקנים מפורסמים ומעולים: ג'ון האם ("מד מן") ושון הייז ("ויל וגרייס") מגלמים את האחים רייט שהמציאו את האווירון, ביל האדר ("בארי") מגלם את הנשיא אברהם לינקולן וקתרין האן ("טרנספארנט") את אשתו. מהסדרה הקודמת חזרו איתו לתולדות ארצות הברית סוזי אסמן, ג'ף גרלין וג'י-בי סמוב. ואפילו צפוי איחוד בין דיוויד לג'רי סיינפלד, שמגלמים את מגלי הארצות לואיס וקלארק.
במידה מסוימת מימשתי את זכותי הטבעית לפי דיוויד, והשגתי — לפחות בפרק הראשון — את חוסר האושר. אבל קשה להאמין שאפילו יוצר מחוכם כמותו היה רוצה להעביר את הרעיון הזה דרך מיחזור מעייף של אבחנות ובדיחות. לסיכום: לא נראה לי שבעוד 250 שנה יודו לו צאצאינו עליה.
