השר לשעבר ניצן הורוביץ מגולל את סיפורו של קיבוץ חניתה
בספרו החדש "הבית בקצה המדינה" מתאר השר לשעבר ניצן הורוביץ את סיפורו של קיבוץ חניתה מקום המדינה עד היום, מהברחת הילדים במלחמת העצמאות ועד המחדלים במלחמה הנוכחית: "חברי הקיבוץ לא האמינו שההיסטוריה תחזור על עצמה. הם הרגישו שהמדינה הפקירה אותם"
קיבוץ חניתה הוא לא רק קיבוץ, אלא גם סמל: להתיישבות חומה ומגדל, לקו הגבול עם לבנון ולאומץ והתנופה הציוניים. פעמיים בתולדותיו חווה הקיבוץ חוויית פליטות — בפעם הראשונה במאי 1948, ובפעם השנייה באוקטובר 2023. כעת ניצן הורוביץ, לשעבר שר הבריאות וח"כ מטעם מרצ, מגולל את סיפורו של הקיבוץ, מאז ועד היום, בספרו "הבית בקצה המדינה" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד, יד יערי ויד טבנקין). "אני גר במצפה הילה והבית שלי פונה צפונה, כך שאני רואה את חניתה מולי", הוא אומר. "הסתכלתי עליו הרבה במשך המלחמה, ובחרתי לכתוב דווקא עליו בגלל הסמליות שלו. החלוציות וההגנה הם דברים מרכזיים בהווייתו".
ב־14 במאי 1948, ביום הכרזת עצמאות ישראל, כשאפשרות הפלישה מלבנון נעשתה מוחשית, הגיעו משוריינים של צה"ל לחצר המשק של חניתה והעמיסו עליהם כ־30 מילדי הקיבוץ כדי להעבירם למקום מבטחים. הם הולבשו בבגדים חגיגיים, ענדו דיסקיות על הצוואר למקרה שילכו לאיבוד, נפרדו מההורים ועלו על המשוריינים. הם נסעו בדרכים פתלתלות ומסוכנות עד שהגיעו לחוף הים של נהריה, ומשם ברפסודה לחוף חיפה.
"דורות של חניתאים גדלו על הסיפור המכונן הזה, כולל הילדים עצמם שהיום הם כבר זקנים ודיברתי עם כמה מהם", אומר הורוביץ. "הם היו יישוב מבודד על הגבול ולא היה צבא ולא היתה מדינה. ולמרבה תדהמתם ההיסטוריה חזרה על עצמה לפני שנתיים. הדבר האחרון שהם דמיינו היה שיצטרכו לעבור את זה שוב, והפעם כל תושבי הקיבוץ פונו יחד עם כל יישובי הצפון, ולפרק זמן ארוך שנראה אינסופי.
"במשך שנה חזבאללה כתש את האזור בטילים וכטב"מים, ושריפות פרצו. ורק בספטמבר שעבר, שנה אחרי הפינוי, הממשלה הוסיפה את החזרת תושבי הצפון לבתיהם כאחת ממטרות המלחמה".
האם היה נכון לפנות את היישובים בצפון? בספר אתה מתאר חילוקי דעות שנגלעו גם בקרב חברי הקיבוץ עצמם.
"יש על זה ויכוח. מרבית התושבים התפנו באופן עצמאי כבר באותה שבת. כשהתקבלה החלטת הפינוי הרשמית, עשרה ימים אחר כן, כבר לא נשאר אף אחד בחניתה. היה פחד עצום שחזבאללה יפלוש — ובאמת זה היה עלול לקרות. אם חזבאללה היה פועל בתיאום עם חמאס ונכנס, הוא היה יכול להגיע להרבה יישובים בגלל כל מחדלי הביטחון בגבול הצפון. אבל כל זה היה נכון רק לימים הראשונים של המלחמה. בתוך כמה ימים הצבא כבר התפרס לאורך הגבול, והיה ברור שחזבאללה לא ייכנס". ואז נשאלת השאלה למה היה פינוי כל כך גדול וממושך?
"הפעולה של צה"ל בלבנון היתה כמעט שנה אחרי. למה רק אז? כל הזמן הזה היישובים היו נטושים וספגו פגיעות קשות. היו יישובים פנימיים יותר שהיה אפשר להחזיר קודם לכן, ואני לא מבין למה זה לא נעשה. אולי בגלל אטימות וניתוק מצד הממשלה. במשך הרבה זמן לא היה גורם מתכלל לצפון. הממשלה איבדה את הצפון".
אתה מתאר את כיתת הכוננות של חניתה — היחידה שהתעקשה להשאיר בידיה נשק ובכך הצילה את הקיבוץ משריפות ענק במשך המלחמה.
"כחלק ממחדלי הביטחון בשנים שלפני 7 באוקטובר ייבשו את כיתות הכוננות בצפון ובדרום. לקחו מהן את הנשק, לא נתנו רכבים וצמצמו כוח אדם. חניתה היה מקרה ייחודי כי כיתת הכוננות שלה סירבה למסור את הנשק ואפילו ננזפה על כך. עצם הנוכחות של כיתת הכוננות לכל משך התקופה, לצד הצבא, איפשר להם להתמודד טוב עם השריפות. הקיבוץ ממוקם בתוך יער אורנים וזה מאוד דליק. כיתת הכוננות היתה ממוקדת והשתלטה כמה פעמים על השריפות וממש הצילה את הקיבוץ".
"תוכנית החירום בוטלה, ורק אחוז מהבתים מוגנו"
"הבית בקצה המדינה" הוא ספרו השני של הורוביץ על 7 באוקטובר. קדם לו הספר "לכודים: מיגונית הגבורה בצומת רעים", שתיאר את חבורת הצעירים שהצטופפה בקוביית הבטון, הירי של ה־RPG עליהם, ענר שפירא שהגן עליהם, 16 ההרוגים, ארבעת החטופים לעזה ושבעת השורדים שנחלצו.
נראה שהספרים התיעודיים הרבים על 7 באוקטובר והמלחמה — יצאו כמעט 200 כאלה בשנתיים האחרונות — באים למלא את הוואקום האדיר שנוצר בהיעדר מידע, בהיעדר ועדת חקירה ממלכתית.
"את מאוד צודקת. יש מצד אחד צורך ורצון עצומים במידע, להבין איך קרה מה שקרה ב־7 באוקטובר וגם אחר כך, ומצד שני יש ואקום קשה מצד הממשלה שלא שמה את הדברים על השולחן, לא חוקרת ואפילו מנסה להסתיר, לטייח, להשכיח. הספרים, התחקירים, העיתונות ממלאים את הוואקום הזה.
"כך, למשל, אני מספר בספר שהיתה בעבר תוכנית כללית לשעת חירום לפינוי יישובים, אבל המדינה ביטלה אותה בערך שנה לפני 7 באוקטובר. כך שלמעשה לא היתה תוכנית פינוי. או סיפור המיגון. נוכחתי לדעת שרק אחוז אחד מהבתים בצפון היו ממוגנים, למרות כל התוכניות והכספים שכוונו לזה. אבל בסוף יש אופטימיות מסוימת, כי אחרי הטלטלה הזאת בחניתה הם חזרו ומשקמים את הקיבוץ".
איך היתה לך ההתערבבות עם הקיבוצניקים?
"הם יישוב מגובש, והיה להם רצון לספר את הסיפור שלהם כי הרגישו שמפקירים אותם ושהציבור עוד לא ממש נחשף למה שקרה להם. למיטב ידיעתי, כל הספרים שיצאו עד כה היו על הדרום, על העוטף, על השבי ועל עזה, כך ש'הבית בקצה המדינה' הוא הספר הראשון על הדרמה הגדולה שהיתה בצפון".
2 צפייה בגלריה
שריפות ביער חניתה מטילי חזבאללה, אוקטובר 2024. "הממשלה איבדה את הצפון"
(צילום: קק״ל, מערך התצפיות של יחידת הפיקוח)
באופן אירוני מה שקרה בעוטף חשף את חיי המשפחה הדי נזילים של תושבי הקיבוצים. פרידות, גירושים, משפחות חדשות.
"אני לא חושב שבקיבוץ יש יותר נזילות של חיי משפחה מאשר במקומות אחרים, אבל אלה יישובים קטנים והקהילות מחוברות, וכשבני זוג מתגרשים הם ממשיכים לגור בקיבוץ, לפעמים קרוב אחד לשני, ממשיכים להשתתף בפעילויות המשותפות ולראות אחד את השני. מה שהמלחמה הראתה, גם בדרום וגם בצפון, זה את החוזק של הקיבוצים, העזרה ההדדית, הגיבוש, הקשר בין קיבוצים, הנכונות לקלוט מפונים מקיבוץ אחד באחר ואפילו אימוץ של קיבוצים שלמים בידי קיבוצים אחרים.
"היה מדהים לראות את זה. 56 קיבוצים פונו בדרום ובצפון – כמעט רבע מהקיבוצים בארץ. זה מראה את המעמד של הקיבוצים וההתיישבות העובדת בכלל באזורי הספר שהם אזורים מסוכנים באופן כללי".
"מתגעגע לעשייה הציבורית, לא לחיים הפוליטיים"
בימים אלה הורוביץ מתחיל לעבוד על ספר חדש שיעסוק בהשפעה של המלחמה על קהילות יהודיות בעולם. "בכל העולם יש השפעות חזקות, ולשני כיוונים מנוגדים: יש שנוטים לביקורת על ישראל ועל הממשלה, ויש כאלה שמתייצבים לצד הממשלה ואפילו שוקלים לעשות עלייה. יש קהילות שממש חצויות בינן לבין עצמן ויש בהן שבר עמוק ולפעמים עד כדי נתק. השסע הזה מתרחש לא רק בארץ אלא גם בקהילות יהודיות בעולם".
אתה שקוע עמוק בקריירה שלך ככותב, ומתבקש לשאול אם אתה מתגעגע לחיים הפוליטיים.
"אני מתגעגע לעשייה הציבורית, למה שעשיתי כשר בריאות, למשל חיזוק הבריאות בפריפריה. לחיים הפוליטיים המפלגתיים אני פחות מתגעגע. אבל לא התנתקתי מהזירה הציבורית, אני מתמודד איתה בדרך אחרת של תחקירים וכתיבה ואני אוהב את זה".
לא היית רואה את עצמך משתלב ברשימה של יאיר גולן?
"אני לא חושב. כרגע אני בכיוונים אחרים".
אתה חושב שיהיה פה טוב מתישהו?
"חייב להיות".
