"בלי השתיקה של אמי לא הייתי אדם כותב"
בספרה החדש בשפתה הייחודית, הגבוהה והעשירה, חוזרת זוכת פרס ספיר, מיכל בן-נפתלי, לנושא שמלווה אותה שנים: הורות ואי-הורות. על אב שהיה "ויקיפדיה", על אם ששתקה, ועל מה שקורה כשגדלים ביניהם
סטודנט צעיר נכנס לחייהם של בני זוג מבוגרים, עמירה ואלישע. השניים ותירו על הבאת ילדים לעולם, והם מקדישים את חייהם לחיי ספרות ופילוסופיה. הסטודנט לומד בחוג לפילוסופיה והוא מתקרב לאלישע, ואחר כך לאשתו, עד שהוא עובר לגור בביתם לתקופת מה. לפתע רגש ההורות מתעורר בהם, וכשהסטודנט נעלם כלעומת שבא, הם נשארים עם חשבון נפש על הבחירות שעשו.
כך נפתח ספרה החדש של מיכל בן-נפתלי "הסטודנט – חדר עבודה". בן-נפתלי היא סופרת עם שפה ייחודית, גבוהה ועשירה, ועם עמקות מחשבה. הכתיבה שלה משלבת ז'אנרים – פרוזה, מסה, הגות, ממואר, ויש בה יופי שמתגמל על המאמץ שהיא דורשת. לפני תשע שנים זכתה בפרס ספיר על ספרה "המורה", שעסק בדמותה של מורה ערירית וחמורת סבר שקפצה אל מותה והשאירה אחריה חידה לא פתורה.
"הסטודנט – חדר עבודה" (יצירה עברית) מכיל שתי נובלות שעוסקות בהורות ואי הורות. אחרי "הסטודנט" מופיעה הנובלה "חדר עבודה", ממואר שבו מתארת בן-נפתלי את שנות התבגרותה בחדר העבודה של אביה. "כילדה, כנערה, הייתי מוקפת בכל האינציקלופדיות בחדר של אבי, בריטניקה, יודאיקה, מעט מאוד ספרות יפה. הוא היה כל-יודע. או ויקיפדיה או אברהם בן-נפתלי. נסיתי להבין מה זה עושה לנשים שמקיפות אותו. אנחנו תמיד לא יודעות שום דבר. זה נשאר כסוג של פצע. אני תמיד לא יודעת.
איך ייתכן? את הרי הכי משכילה והכי יודעת.
"זה כל כך קדום, האינפוט שבא מהאבא. לכן תמיד עניינו אותי היחסים בין תרצה אתר לנתן אלתרמן. כשאת רואה כמה ספר השירים שלה 'בין סוף לבין סתיו' מבוסס על ספיגה של אלתרמן, ממש מילה במילה, עם שינוי של סימני פיסוק – זה מדהים. זה ספר שמכונן על ידי המלים שלו. ב'שיר נשמרת' היא כותבת 'אני נזהרת מדברים נופלים, מאש, מרוח, משירים'. זה ההבדל היחיד שהיא הכניסה – שירים, ואלתרמן לא אמר לה להיזהר משירים, הוא חשב ששירים זה גאולה. פתאום אצלה שירים ושירה זה גם משהו להיבהל ממנו, לא רק להיגאל ממנו".
בן-נפתלי (62) נעה במרחב שבין פילוסופיה לספרות. היא נולדה וגדלה בתל אביב, את הדוקטורט שלה עשתה באוקספורד, שם כתבה על פילוסופיה צרפתית בת-זמננו. יש לה היכרות עמוקה עם הוגים כמו דרידה וקריסטבה, פוקו ולוינס. היא חיה בפריז כמה שנים, לימדה פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ובמוסדות אקדמיים נוספים, והיום היא משמשת ראש מסלול כתיבה לתואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון.
לאורך השנים פירסמה ספרי עיון והגות, בהם "כרוניקה של פרידה: על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה", "הביקור של חנה ארנדט", "על הפרישות: ארבע מסות", וכן נובלות ורומנים. היא היתה נשואה בעבר, ולאחר גירושיה יצאה מהארון. היא מתגוררת לסירוגין בתל אביב ובחיפה עם בת זוגה הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר.
ב"הסטודנט – חדר עבודה" עוסקת בן-נפתלי בנושא שמעסיק אותה שנים רבות – הורות, אי הורות, הורות סימבולית. "כל הנושא של הורות, אימהות, אימהות רוחנית ואימהות מהבשר, זה משהו שמעסיק אותי הרבה שנים", היא אומרת. "כתבתי בעבר על מגילת רות, על הקשר בין רות לנעמי. רות יולדת אבל נעלמת מהסצינה, ואחר כך נכתב 'בן יולד לנעמי.' אז מי ילדה, רות או נעמי? ואם נעמי ילדה, האם זו לידה של הרוח או לידה של הבשר? כתבתי על הביקור של חנה ארנדט – ביקור בהקשר הנוצרי של אימהות שנפקדות באופן ניסי, מריה שילדה את ישו ואלישבע שילדה את יוחנן המטביל. התעניינתי באיכות הזאת, כשבא איזה כוח מבחוץ ומחלץ אותך מאילוצי הבשר ומהיכולת או העדר היכולת ללדת. בשביל הדמויות חשוכות הילדים בספר שלי, ילדים זה לא אובססיה, אין להן תחושת החמצה. בתוך ההקשר הישראלי זה הופך אותן לדמויות בלי סוציאליזציה, כי הכוח המרכזי של הסוציאליזציה הישראלית זה הילדים, הולכים איתם לגן, לבית ספר, אתה משתלב בחברה גם אם אתה לא כל כך סוציאלי. אבל אלישע ועמירה הן דמויות פרושות. האיכות הזאת של להישמט וללכת הצידה מעסיק אותי מאז ומעולם. זה קשור כנראה בביוגרפיה שלי ובנשים שהיכרתי".
את מדברת על הורות סימבולית, מעין חונכות. הוראה למשל היא סוג של הורות סימבולית. המורה כסוג של הורה.
"ברגעים מסוימים בחיים, ואולי זה נמשך תמיד, את מחפשת דמות שתחנוך אותך, מעין הורה סימבולי. לפעמים זה קשור במשהו שההורים הקונקרטיים לא יכולים לתת, ואז את גם עושה אידיאליזציה של הדמות הזאת. במקרה של אותה מורה מהרומן 'המורה', היא היתה אשה מאוד מועקת ומעיקה אבל היא גם היתה מודל של אשה ללא ילדים. יצאתי מהבית הנורמטיבי שגדלתי בו, ופתאום אני פוגשת בבית ספר אשה מבוגרת שהיא לא אמא, כלומר אפשר להיות אשה בעולם ללא ילדים. זו אופציה שהחיים מאפשרים. ברור שבהורות יש חניכה ובהוראה יש חניכה אבל זה עשוי מחומרים שונים. תמיד חיפשתי דמויות רוחניות בצורת נשים שקראתי אותן, למשל דליה רביקוביץ, שגם נפגשתי איתה באופן אישי. ג'וליה קריסטבה, חנה ארנדט, אימהות סימבוליות. ויש את אמא שלי, שלא היתה חלק מהמסירה הרוחנית האינטלקטואלית הזאת, אבל בסופו של דבר היום כשאני יתומה מהורים, לאמא שלי אני הכי מתגעגעת. זה דבר שלא ניתן לרדוקציה, מי שהביאה אותך לעולם.
לבת הזוג שלך יש שני ילדים מנישואיה הקודמים. איזה מין דיאלוג שיש לך איתם?
"אנחנו עשרים שנה ביחד, קיבלתי אותם איתה, יש להם אמא ויש להם אבא. ודווקא בתחילת הקשר הטריד אותי מה אני עבורם, איזה מושג או הגדרה יש לזה, אבל ככל שהשנים עוברות ויש יותר ביטחון בקשר אז אני השם הפרטי שלי, עם מסירה ונוכחות שמלווה ודואגת, אבל זה לא אמא, זה משהו אחר.
בדרך כלל כתבת בספריך על דמויות נשיות, וכאן בנובלה השנייה את מפנה את המבט לאביך.
"עסקתי הרבה בדמות של האמא ובגלגולים שלה. היא והמילייה שלה השפיעו עלי. אלה היו נשים במרחב בורגני, הבעלים עובדים ומתפרנסים, והן מצויות בתסכול ועצב על חוסר מימוש עצמי. אמא שלי לא עבדה בשנים הראשונות כשנולדנו אחותי ואני, והיתה מדוכדכת מזה. היא לא למדה. אבא עבד כעורך דין, הוא היה איש מוכשר וידען מופלג. המלים של אבא והשתיקה של אמא היו מכוננות מאוד עבורי. בלי השתיקה של אמי לא הייתי אדם כותב. הידע מעניין אותי עד רגע מסוים, אבל כדי לכתוב אני צריכה לעזוב את הידע. אמא שלי בשתיקה המכוננת שלה הפכה אותי לאדם כותב, כי כדי להבין את השתיקה שלה הייתי צריכה לדובב אותה, לתת לה מלים. זה הביא אותי לכתוב".
