מוויוי בלאיש ועד ויויאן ווסטווד: קבוצת עזריאלי תקים את מוזיאון האופנה הראשון בארץ
הקבוצה תשקיע 10-8 מיליון שקל בהקמת המוזיאון, צמוד למגדל עזריאלי שרונה בתל אביב. כעת חושפת האוצרת יערה קידר מה צפוי בו: "אופנה לימדה אותי שאפשר דרכה לדבר על הכל – על רונית אלקבץ, על זוהר ועל מלחמה"
מי שחולף בלילות האחרונים בדרך בגין בתל אביב כבר יכול להבחין במבנה המרובע, הצמוד למגדל עזריאלי שרונה: קובייה גדולת ממדים שטופה באור ירוק זרחני שבוהק למרחוק. בתחילת השנה הבאה ייפתח שם, כפי שפורסם בשבוע שעבר, מוזיאון האופנה הראשון בארץ, מיזם משותף של קבוצת עזריאלי בראשות דנה עזריאלי ושל ההיסטוריונית ואוצרת האופנה ד"ר יערה קידר, שתאצור אותו.
המיזם ישתרע על שלוש קומות בשטח מרשים של כ־1,150 מ"ר בחלק המסחרי של עזריאלי שרונה, והוא קורם עור וגידים כבר שלוש שנים. במקור תוכנן שם קניון בוטיק יוקרתי אך הוא סובל מתפוסה חלקית וממיעוט מבקרים, ולכן הוחלט לשנות את ייעודו. ימים יגידו אם המוזיאון יצליח לייצר תנועה רציפה לאורך השנה ולהשיג את היעד שהציבו היזמים: יותר מ־250 אלף מבקרים בשנה.
קוטור ישראלי
קידר כבר הוכיחה שאופנה יכולה למשוך קהל רחב: התערוכות שאצרה במוזיאון העיצוב חולון משכו יותר מחצי מיליון מבקרים, וההרצאות שלה באופרה הישראלית וברחבי הארץ זוכות לפופולריות גבוהה. באוגוסט היא הוציאה את הספר "שמלת הסקנדל של מאדאם אקס", שהפך לרב־מכר. במהלך לימודיה באוניברסיטת ניו יורק היא התמחתה במכון התלבושות של המטרופוליטן, אחת ממחלקות האופנה הגדולות והנחשבות בעולם. "נכנסתי פנימה לקרביים של המוסד המפואר ביותר היום שמציג אופנה ומשמר אותה", היא אומרת. "עשיתי גם התמחות ב־FIT, מוזיאון האופנה של ניו יורק, ושיתפתי פעולה עם מוזיאוני אופנה בעולם, בהם מוזיאון האופנה של פריז, למדתי את המוסדות האלה מבפנים ואין לי ספק שאנחנו ראויים למוזיאון כזה. מבחינתי זה היה החלום מאז ומעולם".
"אופנה היא דרך לראות את העולם ובאמצעותה להבין היסטוריה, תרבות, חברה, מגדר ופוליטיקה. המוזיאון הזה עונה על חוסר תרבותי. זו הדרך לספר סיפור אחר ולהראות יצירה מכיוון שונה. יש מקום להעמיק, להגדיל ולהרחיב, לתת מקום לאופנה וליצירה ישראלית, לקוטור ישראלי, למעצבים שחיים כאן. אני מאמינה שהמוזיאון והאוספים שלו, שייבנו עם הזמן, יאפשרו גם לייצר שיח על אופנה ישראלית בעולם".
גלריה
מתוך האוסף של יערה קידר. שמלת שמש בעיצוב אלבר אלבז ללנווין, 2008. שחזור שיצרו בלנווין ב־2022
(צילום: ניקול קריביצקי)
עזריאלי משקיעה בפרויקט 10-8 מיליון שקל. לדברי קידר, עזריאלי מעניקה לה חופש יצירתי, בלי התערבות בתכנים ובלי צורך להתחשב בשיקולים מסחריים. קידר אינה פוסלת חסויות, כל עוד הן רלבנטיות לנושאי התערוכה ואינן מתערבות בתכנים. "זה קורה גם בתערוכות בעולם", היא אומרת.
מה היית רוצה לשנות בתפיסה הישראלית של אופנה?
"אופנה, לא רק בישראל, נחשבה לעיסוק שטחי, נשי וקל דעת, כשלמעשה זאת שפה שדרכה אפשר לבטא זהות ומעמד. לבוש הוא חלק מהמהות של האנושות. הוא מלווה אותנו לאורך ההיסטוריה, וכשאנחנו חוקרים את הבגדים, אנחנו לא חוקרים רק את הקליפה החיצונית אלא את האנשים שחיו בתוך הבגדים. הוא מספר עלינו: הוא יכול להיות השריון שלנו, תעודת הזהות שלנו, ביטוי למה שהיינו רוצים להיות. אנחנו יודעים שאנשים השתמשו בלבוש גם בפוליטיקה, בכלכלה, במאבקים חברתיים, בכל תחום אפשרי ובטח בעולם האמנות. התפיסה של אופנה כשטחית הולכת ומתפוגגת גם בעולם בעשורים האחרונים. במטרופוליטן, למשל, תערוכות האופנה הן מהמתוירות ביותר במוזיאון (למשל, התערוכה “Heavenly Bodies” מ־2018 משכה כ־1.66 מיליון מבקרים — ע"מ). זה כבר קורה בעולם וראוי שזה יקרה גם פה".
מתוך האוסף של יערה קידר. סיכת דש ״זכות הצבעה לנשים״, 1915. נענדה בצעדה הגדולה של נשים בניו יורק
(צילום: ניקול קריביצקי)
גם בארץ קיימת תשתית של שימור אופנה, החל בארכיון רוז בשנקר, דרך אוסף מוזיאון ישראל של לבוש ותכשיטים מקהילות יהודיות ומוזיאון ארץ ישראל, ועד מוזיאון העיצוב חולון, שבו נשמרים אוסף לאה גוטליב וגוטקס ואוסף רונית אלקבץ. "הייתי רוצה לתרום להרחבת התשתית הזאת ולהעמקת המודעות לערכם של בגדים וחפצי אופנה כמורשת תרבותית, עם דגש על יוצרים עכשוויים ועל 'קוטור ישראלי' – ויוי בלאיש, אהרן גניש, אלון ליבנה, ליהי הוד ועוד רבים. מעניינים אותי ההישג העיצובי והמלאכה, וגם מה שהפריט מספר על מי שיצרו אותו ולבשו אותו ועל התקופה שבה נוצר. שמלת השמש של אלבר אלבז, למשל, מחזיקה גם הישג עיצובי וגם סיפור אנושי: אלבר עיצב אותה ללנוון בהשראת השמש התל־אביבית שהתגעגע אליה, ורונית אלקבץ לבשה אותה באחת מהופעותיה האחרונות – בגד אחד שמספר על חברות, על מקום ועל תקופה.
מתוך האוסף של יערה קידר. סנדלי ״קברט״ של אלאיה, 2023
(צילום: ניקול קריביצקי)
מתוך האוסף של יערה קידר. נעליים של ויויאן ווסטווד, 1993
(צילום: ניקול קריביצקי)
"האוסף יכלול פריטים מישראל ומהעולם ויצמח גם מתוך התערוכות שניצור במוזיאון: דגמים שיתוכננו וייתפרו במיוחד עבורן יישמרו כחלק ממנו, לצד פריטים היסטוריים שנאסוף ונשמר עם הזמן. אני גם מאתרת פריטים במכירות פומביות ובחנויות יד שנייה, ולפעמים אנשים פונים אליי בעקבות הרצאות ומציעים חפצים משפחתיים, כמו שמלת כלה שנתפרה מבד מצנח ואוסף מפות ששימשו חיילים במלחמת העולם הראשונה, מעיזבונו של הגיאוגרף פרופ' משה ברור המנוח".
ירושה מתמרה יובל ג'ונס
קידר עצמה מחזיקה אוסף של פריטים נדירים שאספה, ובהם שמלת השמש של אלבז מאביב 2008. "יש לי אוסף ענק שבו השקעתי את הלב שלי, ושאני בונה מאז ההתמחות שלי במטרופוליטן. טיפלתי שם בבגד ים סרוג משנות ה־20, וכעבור כמה ימים מצאתי בגד ים דומה בחנות וינטג' מחוץ לעיר. הוא היה הפריט הראשון באוסף שלי. מאז נוספו מחוכים, קרינולינות, נעליים ואביזרים, מתוך העניין שלי בשינויים במעמד האשה וביחסים בין הגוף לבגד. חלק מהפריטים כבר הוצגו בתערוכות, למשל קרינולינה מתקפלת בתערוכה 'הנשף' במוזיאון בחולון, והם ישולבו בתערוכות המתחלפות בכל פעם שיהיו רלבנטיים. בנוסף, ירשתי באחרונה את אוסף הספרים המפואר של תמרה יובל ג'ונס, שהייתה המנטורית שלי, והוא יישמר כעת במוזיאון. המחשבה היא לאפשר בעתיד לחוקרות ולחוקרים לבקר במקום ולעיין באוסף ובספרייה".
מתוך האוסף של יערה קידר. מכשיר עיסוי גרמני להורדת שומן מהפנים, סוף המאה ה־19
(צילום: ניקול קריביצקי)
איך מקימים מוסד תרבותי שעוסק באופנה דווקא בתקופה שהחברה הישראלית מתמודדת עם מלחמה, מחלוקות פנימיות ושאלות קשות של זהות?
"אופנה לימדה אותי שאפשר דרכה לדבר על הכל – על רונית אלקבץ, על זוהר ועל מלחמה. הכל תלוי בדרך שבה מספרים את הסיפור. למדתי איך בתקופות הקשות והחשוכות ביותר אנשים נאחזו באפשרות לשמור על צלם אנוש ועל יופי כדרך להמשיך לחיות. זה אתגר בשבילי ליצור מרחב שמזמין להסתכל אחרת על המציאות ולהתנתק ממנה. בעוד עשור הייתי רוצה שזה יהיה כל כך מובן מאליו שיש מוזיאון אופנה בישראל, שאנשים יתפלאו איך זה שהוא נפתח רק ב־2027".
