"יש דברים שמכונה, גם אם קראה את כל הספרים בעולם, לא תוכל להבין"
"בינה ולואיז", ספרו החדש של משה סקאל, מאגד מכתבים שכתב לבינה המלאכותית ולעוברית שלו ושל בן זוגו, המשורר והמתרגם דורי מנור. בריאיון לכלכליסט הוא מדבר על הפחד והאופטימיות ביחס לטכנולוגיה וגם על הוצאת הספרים העברית שפתחו בברלין
"בדומה לבני אדם רבים אחרים, גם הפחד הגדול שלי הוא השכחה", כותב משה סקאל בספרו החדש "בינה ולואיז", שהוא מעין יומן אישי ושיחה עם בינה — הלוא היא הבינה המלאכותית. "הידיעה שאולי לא ייזכר דבר ממה שעשיתי כאן, על פני האדמה הזאת... אני יודע שלאורך זמן זהו המצב הבלתי נמנע. ועם זאת אני מקווה שיישאר משהו מהימים שבהם חשבתי, כתבתי ודיברתי".
"בינה ולואיז" (הוצאת אלטנוילנד) הוא ספר מיוחד, רצוף הרהורים, זיכרונות ותובנות שכתב סקאל בשנה האחרונה, בשעה שחיכה ללידת בתו, שכיום היא כבר בת חמישה חודשים, ושמה לו־עמנואל. הספר פונה אל הבינה המלאכותית ובה בעת נכתב גם אל העוברית המתהווה ברחמה של אם פונדקאית שחיה הרחק מסקאל, בארצות הברית, בשעה שהוא ובן זוגו, המשורר והמתרגם דורי מנור, הגרים בברלין מאז 2019, מחכים ללידה. רגע לפני 7 באוקטובר 2023 הם פתחו ביחד את הוצאת הספרים העברית־ברלינאית "אלטנוילנד", ובה מתפרסמים ספרים של סופרים ישראלים, בעברית ובשפות אחרות.
מהשבוע הרביעי להיריון ועד רגע הלידה כתב סקאל מכתבים אל בינה, שבהם ניסה להסביר לה מהי הרוח האנושית, ולהבין במה היא נבדלת מבני אנוש. כל פרק מתאר את התפתחות העוברית באותו שבוע, ובמקביל משוחח עם הבינה.
איך עלה בדעתך לקשור את הולדת הבת עם הולדת הבינה המלאכותית?
"לא יכולתי להוציא אלא ספר כזה בתקופה זו של חיי. היו שאלות שרציתי לשאול את הבינה בלי חרדה, אפילו עם אופטימיות. רציתי לדבר על מה זה להיות אנושי. הרגשתי דחיפות, אחריות לעצור הכל ולהצביע על דברים שחשוב שיישארו בעתיד, שנעביר אותם לדורות הבאים. התקופה הזאת מאפשרת לנו להסתכל על עצמנו דווקא כי נכנסה ישות כזאת לחיינו, שמעמתת אותנו עם מה זה להיות אנושי. היתה לי רשימה של דברים שמייחדים את האנושי — זיכרון, משפחה, בית, תשוקה, כישלונות, טעויות. כל מיני דברים שמגדירים אותנו, שמכונה — גם אם היא קראה את כל הספרים בעולם — לא תוכל להבין".
הספר הוא מכתב לילדה שעוד לא נולדה, שתכיר את אבא שלה כפי שהוא היה, ויש בו נימה מאוד אינטימית.
"רציתי לספר על עצמי לאותו אדם חדש שמגיע לעולם ובשלב כלשהו בחייו אולי ירצה לדעת מה היו המחשבות ביום שבו נולד. אני מבין עכשיו בדיעבד שכתבתי באופן אינטימי על חיי, איזה מזל שלא הבנתי את זה תוך כדי כתיבה. אני בדרך כלל גלוי לב בכתיבה, אולי כפיצוי על הקושי שיש לי בחיים עצמם לדבר בפתיחות עם אנשים".
אתה לא שייך למחנה המוטרדים מהבינה המלאכותית. אתה דווקא פותח זרועות לקראתה.
"אני משתדל לגשת למהפכה הזאת מתוך אופטימיות זהירה, מתוך רצון להבין מה אפשר להרוויח מזה. נושא התרגום, למשל, מפלג היום את עולם המו"לות. יש איגודי מתרגמים וסופרים שכותבים עצומות ותובעים בבתי משפט את תרגומי ה־AI. הם דורשים שאסור יהיה להזין את הספרים למכונה. זו חרדה מובנת. בכלל, הפחד של אנשים הוא שהבינה המלאכותית תחליף אותם. אני לא מתכחש לחרדה, תוך כדי ההיריון וצילומי האולטרה־סאונד של העוברית אפילו חזרתי להיות קצת אנלוגי. קלטתי כמה אנחנו עלולים לאבד".
סקאל (49) נולד וגדל בתל אביב, ובגיל 22 נסע ללמוד בסורבון בפריז לסמסטר אחד. שם הוא כתב את הרומן הראשון שלו, "האי אני". בשנת 2000 חזר לפריז לעוד שש שנים, שם השלים תואר בספרות ובמדעי היהדות, ובהמשך השלים תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. סקאל ניהל במשך שמונה שנים את מפעלי הספרות במרכז לספריות וספרות, לרבות המפעל לתרגום ספרי מופת, ויזם את הקמת "הארכיון — ספרות עברית בקול". הוא נמנה עם עורכי כתב העת "הו!" מאז הקמתו. עד כה פרסם קובץ סיפורים קצרים ושבעה רומנים, בהם "יולנדה" שזכה להצלחה רבה, וביחד עם "הצורף" תיארו שני הרומנים הללו משפחות שהגיעו לישראל מקהיר ומדמשק, והיו בהם אלמנטים אוטוביוגרפיים.
דורי ואתה גדלתם בתל אביב, חייתם את השפה והספרות העברית, וגם את השפה והספרות הצרפתית, ואז עברתם לברלין. באיזו שפה תרצו לגדל את לו־עמנואל?
"הילדה הזאת גדלה בעברית.עברית זו השפה והמורשת שלי. צרפתית היא שפת האם של אמי ומגיל צעיר אהבתי אותה והיא היתה שפת התרבות שלי לצד העברית. אבל כשחייתי בפריז הבנתי כמה העברית משמעותית לחיים שלי. היום אני גם דובר גרמנית, כך שאני חי בין ארבע שפות, וחשבתי שגם הילדה תגדל ככה. אבל אז כשהיא נולדה, הדהים אותי כמה אני מדבר אליה בעברית, שר לה שירי ערש עבריים, מקריא לה את 'הכבש השישה עשר'. הפטריוטיות הלשונית שלי, שלא ידעתי בכלל שהיא קיימת, קפצה החוצה".
עד כמה הבחירה שלכם לחיות בברלין ולייסד בה הוצאת ספרים בעברית היא בחירה פוליטית, שאולי אומרת משהו על הייאוש מהחיים בישראל?
"'אלטנוילנד' היא הוצאת ספרים עברית ראשונה מחוץ לישראל. לפני הקמת המדינה היו הוצאות ספרים עבריות בכל אירופה, הוצאות טובות וחשובות שהפסיקו להתקיים בגלל עליית הנאצים. אנחנו מוציאים בה ספרים שאנחנו אוהבים בעברית, בגרמנית ובאנגלית בו־זמנית. אני לא מרגיש שאני חי בגולה, אני מרגיש שאני חי בעולם, ולכן נתח ממני נמצא בישראל. אי אפשר להיוולד ביותר ממקום אחד, ישראל היא המולדת שלי.
"את 'אלטנוילנד' הקמנו כמה ימים לפני 7 באוקטובר. היא לא נולדה מייאוש אלא מרצון ליצור תשתית, אקוסיסטם חדש, גלובלי, מכיל ולא מבטל. אני מאמין שספרות עברית יכולה לחיות ולשגשג גם מחוץ לגבולות הפיזיים של ישראל. הבחירה לחיות מחוץ לישראל ולהקים את הוצאות הספרים היא אקט של חירות ועצמאות. במדינות אחרות זה פחות דרמטי כשאנשים מחליטים לחיות בארץ אחרת. לא מגיבים לזה באותה חריפות. מבחינתי המחיר שאני משלם זה המשפחה הגרעינית, ההורים, האחים, האחיינים, הגעגוע והמרחק. 'אלטנוילנד' היא הסירוב לוותר על המורשת, השפה והתרבות העבריות. ברלין מאפשרת את זה, היא לא מחייבת אותך לבחור. הוצאנו את הספר של גיש עמית 'סדריק' על החייל פיליפיני שנהרג במלחמה, את הספר של חוקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני הלל כהן 'פה ושם בין הירדן לים', את ‘ועודך בחיים’, הרומן החדש של לאה איני. זו התשובה שלנו למה שקרה בשנתיים האחרונות. 'אלטנוילנד' גם מחויבת לדור הצעיר מאיתנו, שחלקו מוצא את עצמו כיום מחוץ למולדת ורוצה לבנות חיים תרבותיים מלאים".
