כשהנשיא הוא גיבור פעולה או קריקטורה: גל הנשיאים ששוטף את המסך האמריקאי
מג’ון סינה ועד ויולה דייוויס, גל חדש של נשיאים, וגם נשיאות, שוטף את הקולנוע והטלוויזיה באמריקה. הוא מוכיח כי בניגוד לעבר להוליווד כבר אין ציפיות גדולות ממוסד הנשיאות, ולכן היא ממלאה את המסכים במנהיגים הזויים ומופרכים
בסרט הפעולה המהנה ״ראשי המדינה״ באמזון פריים מגלם ג׳ון סינה את נשיא ארצות הברית החדש, כוכב סרטי פעולה שזכה לאהדת הציבור בזכות הפרסונה הקולנועית הקשוחה שלו. לאחר שנבחר, מתברר כי הוא לא כזה גיבור גדול. הליהוק של סינה, מתאבק לשעבר שמשחק בעיקר בסרטי פעולה וקומדיות, אמור להצחיק אותנו. זו הקנטה נכבדת כלפי אמריקה ומוסד הנשיאות, בסרט שהופץ בסוף השבוע של ה־4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי. איפה ג׳ורג׳ וושינגטון ומייסדי האומה ואיפה הקריקטורה הזאת של נשיא, שכולו פוזה ללא מהות. בסרט, מטוס אייר פורס 1 מיורט מעל שמי מזרח אירופה כשעליו הנשיא האמריקאי וראש ממשלת בריטניה שהיו בדרכם לפגישת ראשי נאט״ו.
שלושה חודשים לפני כן, באותו שירות סטרימינג של אמזון, עלה סרט נוסף עם רעיון דומה, הפעם לא כקומדיה: ״G20״, שבו מגלמת ויולה דייוויס את הנשיאה האמריקאית, שהיא חיילת לשעבר ששירתה בעיראק וצריכה להציל את עצמה, את משפחתה, את אמריקה ואת העולם כולו כשקבוצת טרוריסטים כלכליים משתלטת על מלון בדרום אפריקה שבו מתקיימת ועידת G20 של 20 המדינות המתועשות. גם כאן הנשיאה האמריקאית נמלטת מהטרוריסטים לצד ראש הממשלה הבריטי.
בזמן האחרון אנחנו שוב חווים גל של נשיאים אמריקאים, וגם נשיאות, שמככבים בכמה וכמה סרטים וסדרות. לפעמים הם גיבורי פעולה שמצילים את המצב, לפעמים הם קורבנות התנקשות בסרטים שעוסקים באפשרות לאפוקליפסה. כך מתחילה הסדרה ״פרדייז״ בדיסני+, שבה גופתו של הנשיא האמריקאי מתגלה בפתיחת הפרק הראשון, בסדרה שמתרחשת במושבה שבנויה בתוך הר, שאליה פונו כמה עשרות אלפים ניצולים מאירוע אפוקליפטי שהחריב את העולם החיצון. ואז מישהו גם מתנקש בנשיא. הנשיא האמריקאי נרצח גם בסרט ״הקרב על אמריקה״ שביים אלכס גרלנד בשנה שעברה. וב״קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא״ הנשיא האמריקאי הוא למעשה נבל, שהופך בשיא הסרט לענק האדום, ומחריב את הבית הלבן. את הנשיא הזה מגלם הריסון פורד, שכבר גילם נשיא אמריקאי שצריך להפוך לגיבור פעולה ב״אייר פורס 1״ (1997), שהוא המודל שעליו נבנו סרטי האקשן הנשיאותיים, מ״ראשי המדינה״ ו״G20״ החדשים ועד ״המטרה: הבית הלבן״ ו״וושינגטון על הכוונת״, שיצאו שניהם ב־2013.
חוץ מדייוויס, גם אנג׳לה באסט היתה השנה הנשיאה האמריקאית – פעמיים. פעם אחת בסדרה ״יום אפס״ בנטפליקס ופעם שנייה ב״משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי״. הפעם האחרונה שראינו מקבץ כזה של נשיאים בקולנוע היתה בשנות התשעים. פורד היה הנשיא הגיבור ב״אייר פורס 1״, קלינט איסטווד הציל את הנשיא מהתנקשות ב״בקו האש״ (1993), ג׳ק ניקולסון וביל פולמן גילמו נשיאים שמתמודדים עם פלישת חייזרים ב״הפלישה ממאדים״ ו״היום השלישי״ (שניהם מ־1996), והקולנוע הרומנטי העניק לנו נשיאים שרמנטיים ב״דייב״ (1993) ו״הנשיא מאוהב״ (1995).
בשנות התשעים קשה היה להתעלם מהטרנד הזה, והיה ברור מה הוא אומר: אחרי שמונה שנות רונלד רייגן וארבע שנות ג'ורג' בוש, הקולנוע האמריקאי ייחל לנשיא שיהיה מענטש, שיהיה בנאדם, שיהיה גיבור. זו היתה תקופה מרתקת לצפות בקולנוע האמריקאי כי נדמה היה שהוליווד משוועת לסוג אחר של נשיאות, כזאת שתתמקד בבני האדם הפשוטים וברווחתם, לא תחרחר מלחמות עולמיות ותדאג לעשירים במקום לעניים. והחזון של הוליווד הדביק את הקהל: כשביל קלינטון נבחר להיות הנשיא הדמוקרטי הראשון אחרי 12 שנות שלטון רפובליקני, היה נדמה שהוליווד הצליחה להפוך את הפנטזיה למציאות. כיום, במבט לאחור, גם הנשיאות של קלינטון נתפסת ככזאת שהיתה נגועה בלא מעט סקנדלים, אבל בזמן אמת התחושה היתה שלבית הלבן נכנס מישהו שיכול להיות גיבור קולנועי.
מאז, הוליווד מבינה את הכוח שלה ליצור דימויים שאמורים בסופו של דבר להכשיר את הלבבות ולהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. בקולנוע, למשל, היה לאמריקה נשיא שחור עשר שנים לפני שברק אובמה נבחר. זה היה מורגן פרימן ב״פגיעה קטלנית״ (1998). בטלוויזיה, דניס הייסברט גילם נשיא שחור בסדרה ״24״ (2001). ובשנים האחרונות ראינו יותר ויותר נשיאות בקולנוע – לבנות ושחורות – אבל המציאות הזאת עדיין לא הצליחה להדביק את הקולנוע.
אז אם ריבוי הנשיאים בסרטי שנות התשעים ביטא חלום ליברלי לנשיאות שמיטיבה עם בני האדם ולא רק מועילה לנשיא עצמו לשמר את כוחו ואת שלטונו, מה אומר גל הנשיאים הנוכחי? האם אפשר לפענח מאוסף הסרטים הזה איזושהי אמירה תרבותית־חברתית שמעידה על הלך רוח ציבורי? המציאות הנוכחית כאוטית יותר. אין נרטיב אחד ואין דימוי משותף אחד שמאחד את כלל צופי הקולנוע וכלל המצביעים. כל הסרטים האלה נכתבו וצולמו לפני הבחירות שהתקיימו בנובמבר האחרון. מי שיצר סרט שבמרכזו נשיאה שחורה לא יכול היה לדעת שג׳ו ביידן יפרוש מהמרוץ לנשיאות ושקמלה האריס תהיה מועמדת הדמוקרטים לנשיאות, ושהיא תפסיד. אבל העובדה ששניים מהסרטים האלה הופקו על ידי אמזון, בבעלות ג׳ף בזוס, אולי אומרת משהו. בזוס, הבעלים של ״הוושינגטון פוסט״, סירב לאפשר לעיתון לתמוך בפומבי באחד המועמדים. הוא לא רצה להסתכסך עם מי שייבחר. והוא אכן קיבל כרטיסים ליציע בטקס ההשבעה של דונלד טראמפ.
הסרטים היום כבר לא נבואיים, הם משאלת לב. והעובדה שכל סרט מציג דימוי אחר של נשיא – הגיבור, הטיפש, השקול, האמיצה והמצפונית – מעידה על כך שלקולנוע האמריקאי כבר אין ציפיות גדולות ממוסד הנשיאות. הם ראו כבר הכל – את האנושיים ואת המושחתים, את החזקים ואת החלשים, את אלה שדואגים לכלל ואת אלה שדואגים קודם כל לעצמם. כשהסרטים האלה נכתבו וצולמו אי אפשר היה לדעת מה הולך לקרות בבחירות, ויותר מזה, אף אחד כבר לא ידע להגיד מה יהיה התרחיש האופטימלי לתוצאות הבחירות. לכן הסרטים מציגים נשיאים הזויים, קומיים, מופרכים. כשטראמפ נבחר לקדנציה שנייה, ארבע שנים אחרי שהפסיד בבחירות, תרחיש שלא קרה קודם לכן בתולדות ארצות הברית, בהוליווד ידעו לזהות את זה. זה נקרא סרט המשך.
