סדרת ההמשך ל"המשרד": הפרינט לא מת, אבל הוא קצת פחות מצחיק
עורך אידיאליסט, סגניתו פליטת ריאליטי וחמישה עיתונאים שנשארו בטעות במקומון נידח באוהיו, מאכלסים את "העיתון", קומדיה חדשה על מאבקה של העיתונות המודפסת בעידן הקליקבייט וה־AI. למרות הדמיון ל"המשרד", הסדרה החדשה חדה וחדשנית פחות מקודמתה וספק אם תהפוך לקלאסיקה
הפתיח של "העיתון", סדרת ההמשך של "המשרד", שעלתה לשידור ב־yes ביום שישי האחרון, מציג שימושי עבר לעיתון מנייר: מלמדים כלב להשתין עליו, מרפדים כלוב של ציפורים איתו, עוטפים איתו דגים, כמובן. הסדרה החדשה של גרג דניאלס, היוצר של "המשרד", ומייקל קומן, היוצר של "נייתן בשבילך", מציגה בפרק הראשון לא רק אקספוזיציה לנושא הסדרה וכל המשתתפים בה, אלא גם תזכורת מה זה בכלל המוצר הזה שפעם היה מגיע בכל בוקר למפתן הדלת יחד עם החלב של החלבן. העניין קשה שבעתיים, כי העיתון שבמרכז הסדרה הקומית החדשה הזאת הוא מקומון, עיתון המסקר את האזור שלו. אם חלה ירידה במעמד, בתפוצה ובחשיבות של עיתונים ארציים בארצות הברית, ומחוצה לה, הרי שהמצב קשה עוד יותר בכל הקשור לעיתונות המקומית.
אז מה היתה "המשרד"? עיבוד אמריקאי לסדרה בת אותו שם שיצרו ריקי ג'רוויס הגאון, שגם שיחק בה את תפקיד הבוס, וסטיבן מרצ'נט בתחילת שנות האלפיים. בחודש שעבר "הטיימס" הבריטי קבע שזאת הסדרה הכי טובה של המאה ה־21. הגרסה הבריטית היתה מבריקה אך קצרה, ואילו האמריקאית קיבלה כנפיים משלה. היא התרחשה במשרדים של חברת הנייר דנדר מיפלין, בעידן שבו הכל נהפך לדיגיטלי ונייר כמוצר התחיל להיות מיותר. היו לה תשע עונות, 201 פרקים, 42 מועמדויות לפרסי אמי, מתוכן חמש זכיות, תשע מועמדויות לפרס גלובוס הזהב וזכייה אחת ועוד הרבה פרסים אחרים, הרבה עיבודים במקומות אחרים בעולם (כולל בישראל), ומעריצים ושבחים מקיר לקיר.
כבר הוכרזה עונה שנייה
20 שנה אחרי "המשרד", צוות הדוקו המתעד מגיע למקומון באוהיו, "הטולידו טרות' טלר" (דובר האמת של טולידו), שהיה פעם מוסד מפואר של העיר והעסיק כאלף עובדים, והיום יש בו חמישה עיתונאים־לכאורה. כמו עיתונים רבים בארצות הברית, ”הטרות' טלר” הוא עיתון רפאים, בבעלות תאגיד ענק ושמו אנרווייט, שקנה את העיתון ב־2019 והיום בעיקר מרוויח מייצור נייר טואלט. מי שצריך להתמודד עם זה הוא עורך חדש, אידיאליסט ונלהב, ששמו נד סמפסון (דונל גליסון, "הארי פוטר ואוצרות המוות"). "אני לא רציתי להיות סופרמן, אני רציתי להיות קלארק קנט", הוא מספר על שאיפותיו. הוא יודע שהעיתון גרוע, אבל יש בו אמונה ביכולתו לשנות את המצב. מי שמנסה להבהיר לו למה הוא נכנס, ומה לא רוצים שישתנה, הוא אחד המנהלים הזוטרים בתאגיד. "התאגיד מרוויח ממכירת מוצרי נייר, נייר טואלט והמקומון – לפי סדר החשיבות הזה", הוא מבהיר.
המערכת של "הטרות''" כוללת כמה חדלי אישים. למשל איזמרלדה (סברינה אימפצ'אטורה, מנהלת המלון ב"לוטוס הלבן" בעונה של סיציליה), שהגיעה לתפקיד סגנית העורך כפליטת ריאליטי. היא מרוויחה לתאגיד כסף ביצירת קליקבייטים כמו "לא תאמינו כמה בן אפלק השאיר טיפ לנהג הלימוזינה שלו". אחד הציניקנים מסביר לנד שבגלל כתבות כאלה וכתבות ממומנות אחרות "בעזרת 'עוגיות', אנחנו מקבלים יותר מידע מהקוראים שלנו משהם מקבלים מאיתנו". מצחיק ועצוב.
הסדרה חמודה מאוד, וקצרה. רק עשרה פרקים יצרו לה. עוד בטרם שודר הפרק הראשון, נודע כי תהיה לה עונה שנייה. אלא שהבעיה עם "העיתון" זה שהיא סובלת קצת ממה שמכונה בעסקי העיתונות "אולד ניוז". נד הוא בחור טוב מדי בשביל להיות עורך, ודמות חיובית מדי בשביל להיות גיבור טלוויזיוני. איפה הוא ואיפה מייקל (סטיב קארל), הבוס הקרינג'י מ"המשרד"? איזמרלדה היא דמות מגוחכת, עם הטעויות באנגלית, הפתגמים האיטלקיים והתפיסה המעוותת שלה של העיתונות, אבל גם היא קצת מצחיקולה מדי, ולא חדה דייה. החדשנות של "המשרד" לא מאפיינת את "העיתון". גם העניין המוקומנטרי הוא טריק שחוזר על עצמו. קשה לדמיין שהסדרה הזאת תהיה רבת־השפעה כמו המקורית. חוץ מזה, זאת סדרה על מקום עבודה, כאשר רוב מקומות העבודה השתנו אחרי הקורונה לבלי הכר. איך הם מסכימים להגיע למערכת בכלל?
דניאלס, היוצר של "העיתון" ו"המשרד" (שאפשר לצפות כעת בתשע עונותיה בדיסני+), אמר בריאיון ל"פורבס" לקראת עליית "העיתון": "אנחנו הרי עושים קומדיה, אבל כולי תקווה שיראו את הדמויות האלה ומה שהן מנסות להשיג, וזה יזכיר לאנשים עד כמה חשוב שתהיה עיתונות מקומית בקהילות שלהם". ל"הוליווד ריפורטר" אמר: "הנבל כאן הוא האינטרנט והיכולת לצרוך את החדשות של כולם חינם, כשכל הרווחים מהמודעות מגיעים לגוגל".
אבל האמת שגם בזה הוא קצת מאחר את הרכבת. זה נכון שמאז 2005 נסגרו יותר מ־3,200 עיתונים מודפסים ברחבי ארצות הברית, כאשר בין השנים 2019 ל־2022 נסגרו בממוצע כשני עיתונים בכל שבוע, בגלל המעבר של הקוראים לצריכת חדשות דרך האינטרנט, דבר שהוביל לצמצום חד במספר העיתונאים ולעלייה בתופעת "המדבריות החדשות", אזורים שבהם כמעט ואין גישה למידע חדשותי מקומי. ועל פי מכון המחקר ברוקינגס, מספר העיתונאים בעיתונות המודפסת בארצות הברית ירד ב־39% מאז 1989. היעלמות העיתונים מותירה קהילות רבות כמעט ללא סיקור חדשותי מקומי, אף שחלק ניכר מהאוכלוסייה מתגורר באזורים אלה. בשנה האחרונה בלבד איבדו העיתונים (הן המודפסים והן הדיגיטליים) מעל 2 מיליון מנויים.
נכון גם שכספי הפרסום הולכים ישירות לאינטרנט ולא לעיתונים. אבל הנבל עכשיו הוא AI. בפרק בפודקאסט של העיתונאית האמריקאית קארה סווישר שכותרתו "עיתונאים או יוצרי תוכן? כיצד יזמים מעצבים מחדש את החדשות", מדברים על כך שכיום נדרש מעיתונאים להפוך גם ליזמים תוך שימוש בפלטפורמות הדיגיטליות לקידום התכנים שלהם. כל זאת במטרה ליצור קשר ישיר עם הקהל, ולזכות בעצמאות רבה יותר מחוץ למערכות החדשות המסורתיות. “הניו יורק טיימס” החליט לפני חודשיים לפטר או להזיז מתפקידם 4 ממבקרי התרבות שלו, צעד שעורר תגובות נרחבות בתחום. "מבקרים במשרה מלאה נעלמים בקצב מבהיל, והאדוות של זה משפיעות על מוסד ביקורת האמנות עצמו", נכתב ב"אובזרבר" הבריטי. "פיטורים נרחבים פגעו במחלקות התרבות באופן חסר פרופורציה לעומת חלקים אחרים בעיתונים, עד 2031 צפויה להירשם ירידה של 35% במשרות של עיתונאי תרבות".
החדשות הטובות מבחינת יוצרי "העיתון" אולי הן שיהיו פחות מבקרים שיכתבו עליהם ביקורות, החדשות הרעות הן שעיתונים שבודקים עובדות, מצליבים מידע וחושפים סיפורים, יהפכו ליצרני תוכן שנופלים ומפילים למלכודות הקליקבייט. מה שכן, צוות הדוקו שהצטרף הפעם לעיתון – בניגוד לאיזמרלדה, שטוענת שיש לה "אף לחדשות" בזמן שהבניין מולה עולה באש והיא עיוורת לזה – יודע לזהות סיפור טוב. והניסיון של אידיאליסט אחד להציל את העיתונות המקומית הוא גם סיפור טוב, וגם משעשע.
