ההצגה שמחזירה את משפט אייכמן לירושלים: "אלה אנשים כמוני וכמוך, שמתגלגלים למעשים מפלצתיים"
65 שנה אחרי, הבמאי אילן רונן מחזיר את משפט אייכמן לאולם המקורי בירושלים שבו התקיים, בהצגה מטלטלת שמציבה שלט אזהרה בוהק לימינו. "ההצגה מראה איזה סחרור עלול לקרות בזמן מלחמה"
"ראש הממשלה בן־גוריון התעקש בזמנו שמשפט אייכמן לא יתקיים בבית משפט רגיל אלא באולם גדול עם נוכחות תקשורתית", נזכר הבמאי אילן רונן. "הוא הכריז שחשוב שהעולם ישמע את מה שעבר על העם היהודי בשואה. העדים היו צריכים לעמוד מול קהל לראשונה ולספר את הדברים, זו היתה התרגשות מטורפת".
65 שנה אחרי המשפט שהתקיים ב־1961, מביים רונן הצגה המבוססת עליו, שאמורה לעלות באולם המקורי שבו המשפט התקיים — בית העם בירושלים. "האירוע הזה היה בשעתו עוצמתי ומכונן מבחינת מה שהוא עשה לציבוריות הישראלית. עד אז לא רצו שהדור שלנו יידע מה קרה שם, כדי שחס וחלילה זה לא יפגע בנפש הצעירה והבריאה שנוצרת כאן — היהודי החדש, ואז הגיע המשפט. אני זוכר שבקיבוץ (גינוסר — מנ"ש) כולם התאספו סביב הרדיו. העדויות היו החלק הכי דרמטי ועוצמתי, כי זה עבר פתאום ממושג כוללני למשהו מאוד אישי, ובעצם עד היום אין לזה סוף. יש דרמות מזעזעות וקורעות לב".
את המחזה "משפט אייכמן" כתב מוטי לרנר, והוא מציג את הדרמה מזווית רגשית ומוסרית, משלב עדויות ומסמכים היסטוריים ועוסק בזיכרון השואה והשורדים ובמה שהתרחש מאחורי הקלעים, כולל סיוע גרמניה בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. נעם סמל יזם את ההפקה בשיתוף תיאטרון הבירה, והיא תעלה ב־27 באפריל. את אייכמן יגלם יגאל נאור, את התובע מטעם המדינה, גדעון האוזנר, יגלם גיל פרנק, ואת הסופר ק. צטניק שעדותו המטלטלת היתה אחד משיאי המשפט מגלם שלמה וישינסקי.
1 צפייה בגלריה
רונן. “עשיתי חזרות גם בתקופת מלחמת המפרץ. אבל הפעם זו היתה סיטואציה אחרת לחלוטין"
(צילום: אוראל כהן)
רונן (78) כיהן בעבר כמנהלם האמנותי של החאן, הקאמרי והבימה. הוא ביים עשרות עשרות הצגות, בהן "מחכים לגודו", "קרום", "הקמצן", "הסוחר מוונציה", ולפני שלוש שנים את "לאופולדשטאט” של טום סטופרד בהבימה, העוסקת במשפחה יהודית בווינה לאורך עשרות שנים, עד תקופת השואה.
חזרות באזעקות
"משפט אייכמן" היתה אמורה לעלות בחודש מרץ ונדחתה בעקבות המלחמה. רונן וצוות השחקנים, שכולל גם את עדי גילת, דליה שימקו, מנשה נוי, אוהד קנולר, שרון אלכסנדר ועידית טפרסון, התמסרו להפקה והמשיכו לעבוד בתנאים כמעט בלתי אפשריים תחת ההגבלות והאזעקות — בתחילה בזום ובהמשך בבית ציוני אמריקה, כשהם עולים ויורדים מהמרחב המוגן.
"אני לא זוכר חוויה כזו", אומר רונן. "עשיתי חזרות גם בתקופת מלחמת המפרץ, אבל זו סיטואציה אחרת לחלוטין. בתחילת המלחמה משהו התערער בקבוצה, אבל בהמשך השחקנים היו כל כך מגויסים. שניים מהם גם נפגעו באופן אישי — הדירה של אוהד קנולר נהרסה, וחלק מהדירה של שרון אלכסנדר נפגעה, והם נאלצו להתפנות. לחדר החזרות חלחלו גם שיחות פוליטיות, כי ההצגה עוסקת במציאות בתוך מלחמה, אבל צריך להיזהר מאוד מהשוואות פשטניות. מוטי המשיך לשכתב את המחזה במהלך החזרות, גם בגלל שהגיעו חומרים ארכיוניים חדשים, כמו ריאיון שאייכמן נתן לעיתונאי גרמני".
עד כמה ההצגה מהדהדת לימינו?
“ההצגה מהדהדת לימינו בשלושה צירים, שכל אחד מהם הוא שלט אזהרה. ציר אחד הוא האנטישמיות שמתגברת באופן חסר תקדים בעולם. מאז מלחמת העולם השנייה אני לא זוכר רמה כזו של אנטישמיות, לכן אני רואה חשיבות בהעלאת ההצגה בעיתוי הנוכחי. גם ההכרזות של מנהיגי איראן על השמדת הישות הציונית הן שלט אזהרה בוהק. מאז ועידת ואנזה, (שדנה בתוכנית ‘הפתרון הסופי’), לא זכור לי שמדינה השתמשה במילה השמדה. הציר השני הוא התהליכים הפנימיים שעוברת מדינה שנמצאת במלחמה ואיך זה משפיע עליה. חקיקה מזורזת בשעת חירום ושינוי אופיו של השלטון הליברלי דמוקרטי בגרמניה בראשית שנות השלושים, ומאוחר יותר חוקי הגזע בנירנברג נגד היהודים. כל אלה שלטי אזהרה לתהליכים שעלולים לקרות בכל המדינות הדמוקרטיות גם היום. הציר השלישי הוא סדרה של ניצחונות מהירים ומוצלחים בהם כבשו הגרמנים את כל אירופה וחלקים מרוסיה. ניצחונות שגרמו לראשי הממשלה הגרמנית הנאצית להאמין שהם גזע עליון שרשאי להשמיד באמצעים תעשייתיים את הגזעים הנחותים - יהודים, צוענים וקומוניסטים”.
"במשפט אייכמן החלק הכי דרמטי ועוצמתי היו העדויות. עד אז לא רצו שהדור שלנו יידע מה קרה שם, כדי שחס וחלילה זה לא יפגע בנפש הצעירה והבריאה שנוצרת כאן — היהודי החדש"
באחד הרגעים במשפט האוזנר שואל את אייכמן: "מה עלה לכם בראש כשישבתם שם בוואנזה, שתיתם שמפניה והחלטתם להרוג באופן תעשייתי ושיטתי?". "זה בלתי נתפס", אומר רונן. "היה לנו חשוב להדגיש שמדובר באדם שחי חיים פרטיים רגילים לצד כל זה. האם תופעה כזו יכולה לחזור על עצמה? איך אפשר להגיע למצב כזה? התחושה היא שכל הכיבושים, ההצלחות והניצחונות נתנו את ברכת הדרך. שיש כאן תהליך של סחרור שמביא למעשים מטורפים. הקמת מחנה ההשמדה אושוויץ נעשתה רק אחרי הכיבוש. לכן האוזנר שואל: מאיפה זה בא? האם אלה הניצחונות? ההצגה מציגה איזה סחרור עלול לקרות בזמן מלחמה, איך פרופורציות משתנות".
עד כמה המחזה נאמן למקור?
"הדיון הזה קיים בכל מחזה שהוא סמי־דוקו. מוטי לקח חופש, אבל דן בנושאים מאוד מבוססים ודאג שהעובדות המשמעותיות יהיו נאמנות למקור".
התעקש להמית באכזריות
במרכז הבמה תא הזכוכית המשוריינת שבו ניצב אייכמן, וסביבו מקיפה את הבמה מסגרת ברזל עם קומות ומדרגות — שם מתרחש כל מה שקורה מאחורי הקלעים של המשפט, שקשור בחלקו ליחסים בין גרמניה לישראל. "שם פועלות דמויות שרוב הציבור לא הכיר. למשל גלובקה, שמגלם שרון אלכסנדר, שהיה היועץ המשפטי של משרד הפנים הגרמני וסייע למפלגה הנאצית לנסח חוקים וליישם את תורת הגזע. בחלקה השני של המלחמה הוא החל לפעול נגד היטלר. האוזנר זימן אותו להעיד במשפט אייכמן. גלובקה טען שלא העלה על הדעת שיישום חוקי הגזע יוביל לאושוויץ. בשלב הראשון הכוונה היתה לגרש את היהודים מגרמניה ולרכז אותם בגטאות, אבל הכיבושים המהירים של פולין, אוקראינה וחלקים מרוסיה סחררו אותם".
"לחדר החזרות חלחלו גם שיחות פוליטיות, כי ההצגה עוסקת במציאות בתוך מלחמה, אבל צריך להיזהר מאוד מהשוואות פשטניות"
מה היה לך חשוב להציג בדמותו של אייכמן?
"הפילוסופית חנה ארנדט, שסיקרה את המשפט, טבעה את הביטוי 'הבנאליות של הרוע' כדי לתאר את הפער בין הדמות הרגילה של אייכמן לבין מעשי הזוועה שחולל. אנחנו אימצנו את הגישה שלה — שלא מדובר במפלצות, אלא באנשים שהפעולה שלהם מפלצתית. אלה אנשים כמוני וכמוך, שבקונסטלציה מסוימת, פוליטית או מלחמתית, מתגלגלים למעשים מפלצתיים.
"הטיעון המרכזי של אייכמן לאורך המשפט היה שהוא פקיד שביצע פקודות, אבל מתברר שלקראת השלבים האחרונים של המלחמה, כשמעמדו כבר היה חזק מאוד, הוא דווקא הגביר את קצב משלוחי הרכבות לאושוויץ. הוא אומנם לא רצח בידיים, אבל היתה לו אובססיה להשלים את העבודה גם כשהצבא הגרמני נסוג וכשחלק מהגורמים הסתייגו מהמשך הפעילות. כשמחנות ההשמדה כבר לא היו פעילים, הוא התעקש על צעדות מוות של עשרות קילומטרים בשלג כדי להמית בצורה אכזרית. זה משהו באופי, יחד עם המעמד והכוח שהיו לו. הוא לא היה פיון קטן אלא מישהו שרצה להצטיין ולהוכיח את עצמו".
