״מדריך החומוסיות הגדול״ שנולד בגיוס של 103 אלף שקל
״מדריך החומוסיות הגדול״ שנולד בגיוס של 103 אלף שקל
איפה נמצאת החומוסייה הכי טובה בארץ, ומה אסור בשום אופן לעשות כשאוכלים חומוס? ארז טיקולסקר ורן עצמון הוציאו מדריך מקיף אחרי שגייסו כסף בקמפיין בהדסטארט. "אנחנו יסודיים, אולי אפילו אובססיבים"
חומוס הוא, כידוע, עסק רציני מאד. לפחות עבור מי שלוקח אותו ברצינות. שניים שלוקחים אותו מאד ברצינות ואפילו הוציאו מדריך שלם בעניין הם ארז טיקולסקר (57), עורך דין, ורן עצמון (61), פנסיונר של תעשיית המוזיקה ("היה לי עסק עצמאי של ניהול זכויות יוצרים, ייצוג כותבים והתאמה של מוזיקה לסרטים ופרסומות") ועכשיו "רוכב על אופניים, שוחה ואוכל חומוס". השותף השלישי לכתיבת הספר, עירן שושני המנוח, נפטר לדאבון הלב בטרם עת, במהלך כתיבת הספר והיה גם הוא עורך דין. "מדריך החומוסיות הגדול" שהוציאו בעזרת קמפיין הדסטארט שבו גייסו 103 אלף שקל, משרטט את מפת החומוסיות הראויות ביותר בעיניהם בישראל. הוא כולל כמעט מאה חומוסיות ויש עוד עשרות שביקרו בהן ונשארו בחוץ. הוא אינו מדרג את החומוסיות אמנם אבל מי שיקרא היטב יבין מיד למי נתונה אהדתם המוחלטת.
אנחנו נפגשים בחומוסיית "אל קלחה" היפואית הצעירה יחסית (במושגים של חומוסיות). השניים אינם מסתירים את אהדתם למקום, ולרגע נדמה שכתבו את המדריך רק כדי שיוכלו לשאול את בעל הבית "שו, יא ראיס" בפמיליאריות סחבקית. אני מתגרד בחוסר שקט. החומוס מצוין אבל המרחק הקצר כל כך מאבו־חסן גורם לי לאי נוחות, שלא לומר לתחושת בגידה. לזכותם ייאמר שהם מבינים את זה, גם אם אינם מזדהים. "המסבחה באבו חסן מצויינת, החומוס בסדר כל עוד אתה מביא את שמן הזית מהבית", פוסק עצמון בהחלטיות שגורמת לי לרצות לקום וללכת. אני מתאפק.
כמה שנים אתם אוכלים חומוס באופן מקצועי?
טיקולסר: "אני אוכל חומוס ברצינות מאחרי הצבא. לפני הצבא באופן תמוה לא אהבתי חומוס, ולאט־לאט זה התפתח. מה לעשות, גדלתי ברחובות. לא ממש מעצמת חומוס. רן גדל לאצולת החומוס".
עצמון: "הייתי בן שש כשנגמרה מלחמת ששת הימים, ומאותו רגע, בתור ירושלמי, הבנתי מה זה חומוס אמיתי. גדלתי על החומוס של אלברט מטעמי, וכשהעיר העתיקה נפתחה בפנינו, אז הבנו".
ההמדריך נפתח ב"עשרת הדיברות של החומוס": בלי כמון, בלי פפריקה ועם לא יותר מ־30% טחינה. הכל, אגב, נכון גם לטעמי, ועדיין מביא את הקריזה. ואם מישהו מתעקש על כמון או 35% טחינה בממרח שלו? הם דורשים לא לכנות ממרחים שאינם עשויים מגרגרי חומוס "חומוס", ומצווים לא לאכול חומוס קר, לא לאכול חומוס אחרי 12:00 בצהריים (השעה שבה נפגשנו אגב, כך שמסתבר שיש וועדת חריגים), לא לטעון שמסבחה ומשוואשה הם אותה מנה (נו, באמת, אולי די), ולא לאכול חומוס תעשייתי. עם כל אלו אני נאלץ להודות שאני מסכים, אבל הדרישה לא לנגב חומוס עם פיתה אלא לאכול אותו רק עם מזלג או גלד בצל ומקסימום לנגב את השארית בצלחת עם רבע פיתה, מעבירה אותי על דעתי.
בואו תודו שאתם פשוט עוד שניים מאלה שנמנעים מפחמימות כמו כולם בימינו?
טיקולסקר: "אני מודה שאני אכן בפאזה הזאת של החיים כרגע אבל אני באמת חושב שזה יותר טעים בלי פיתה בלי קשר".
"אנחנו יסודיים", אומר עצמון. "אתם אובססיביים", אני מתעקש. "יכול להיות", הוא מתרצה אבל לא מוותר לרגע.
אנחנו משתתקים קצת כשמגיע הפלאפל הממולא בבצל האלוהי ממש של אל־קלחה. טוב, גם החומוס נהדר. והמקדוס — החצילים הכבושים הממולאים, הם בכלל משהו יוצא דופן.
אז איפה החומוס הכי טוב?
טיקולסקר:"רן ואני לא נסכים על הרשימה למרות שיהיו הצטלבויות. אני מוכן לעשות את זה אזורי. בירושלים החומוסייה האהובה עלי ביותר זו עראפאת בעיר המזרחית".
עצמון: "פה יש הסכמה. זו לא רק מנת החומוס הטובה בארץ אלא מנת האוכל הטובה במדינה, נקודה."
טיקולסקר: "אני אהיה יותר מאופק. אין טובות ממנה, יש טובות כמוה. אבל אם אתה כבר בעתיקה, תיגש בבקשה לאבו חסן בגדדי ותאכל את הקבב. אני יודע שאנחנו מדברים על חומוס אבל פתחתי סוגריים. אם אנחנו מדברים גם על מסבחה אז אני ממליץ על חליל ברמלה. בתל אביב אני אוהב את אל־קלחה, ואת חמודי שברחוב ביהודה הלוי, שהוא הפתעה גדולה. בנצרת החומוסיות הטובות הן: עימאד, אבו ג'אנם, עפיף סאיג ואל שייח', שאני באופן אישי הכי אוהב. בכפר יאסיף אני בוחר באבו פאוזי, שיש לו גם את הזיתים הכי טובים בארץ. מעבדה לזיתים. בג'יש את אל־ליאלי שזו גם מסעדה מדהימה. בכפר קרע את אל עכאווי שהוא חצי יהודי וחצי מוסלמי. באל־שאם בחיפה יש פאתה מדהימה וסלט נהדר, ובעכו את אבו אליאס (טוני)".
בכמה חומוסיות ביום אכלתם בשביל המדריך הזה?
טיקולסקר: "הכי הרבה שלוש. אבל באופן מדוד. ובלי פיתות".
