סרט
"חלומות רכבת" בנטפליקס הוא אחד הסרטים הטובים של השנה
קלינט בנטלי, שהיה מועמד לאוסקר על "סינג סינג", יצר עיבוד מרהיב לנובלה של דניס ג'ונסון. הסרט, שעוסק בחוטב עצים פוסט־טראומתי, הוא אירוע פיוטי קולנועי מרהיב ביופיו
בזמן האחרון כל ביקורת אוהדת על סדרה של נטפליקס נפתחת בהסתייגות בסגנון "למרות שנטפליקס עושה הרבה דברים גרועים, מצאתי משהו ממש טוב שלה". אבל אני לא משתייך למחנה הזה. נטפליקס היא מגה־סופר מרקט. אבל בעיניי, אם יש לה בעיה, היא עם הכמות, לא האיכות. היא מוציאה תוכן חדש כמעט בכל יום כדי לרצות כל אחד ואחד מ־300 מיליון המנויים שלה ברחבי העולם. לכן על כל מרוצה אחד יהיו תמיד 299 מיליון מתלוננים. ובכן, השבוע היא סוף סוף הוציאה סרט בשבילי.
סופרלטיבים תחילה: "חלומות רכבת" הוא אחד הסרטים הטובים של 2025, וללא ספק הסרט הטוב ביותר שיצא בנטפליקס השנה. זהו עיבוד מאוד מאוד חופשי — שנאמן באווירה ולאו דווקא בעלילה — לנובלה שפרסם דניס ג'ונסון ב־2011 והיתה מועמדת סופית לזכייה בפרס פוליצר, בשנה יוצאת הדופן שבה צוות השיפוט החליט שלא להעניק פרס ראשון. העלילה מתמקדת בסיפורו של רוברט גריינייר, חוטב עצים מאיידהו שנודד בין מקומות עבודה מזדמנים, שבהם הפועלים כמעט לא מדברים זה עם זה. במסגרת עבודה בבניית מסילת רכבת הוא עד להוצאה להורג של פועל סיני שנאשם בגניבה ונזרק מגשר. ואז, בעקבות אסון שקורה לו, רוברט בונה בקתה ביער ופשוט נשאר בה, מחכה שחייו יחזרו למסלולם, בזמן שחלומות על העבודה האכזרית בחברת הרכבות ומותו של הסיני רודפים אותו.
ג'ואל אדג'רטון ("ממלכת החיות") מגלם את דמותו של איש היער הדומם, שהוא כמו הטבע סביבו — יסוד קבוע כשרק הזמן משתנה. וכמו הטבע, נדמה שהמוות רודף את חייו, כשאנשים שקרובים אליו מופיעים ולפתע נעלמים — לעיתים בגלל שריפת יער, לעיתים בגלל ענף של עץ.
את "חלומות רכבת" כתבו קלינט בנטלי וגרג קוואדר, שהיו מועמדים לאוסקר בשנה שעברה על התסריט ל"סינג סינג". בנטלי גם ביים את הסרט והפך בתוך 103 דקות מבמאי שמעולם לא שמעתי עליו לבמאי שאני רוצה לראות מעתה כל מה שיעשה.
רוחו של טרנס מאליק מרחפת מעל "חלומות רכבת", שהוא אירוע פיוטי קולנועי מרהיב ביופיו. בנטלי לוקח פיסת פרוזה והופך אותה לשירה. זהו סרט ללא סיפור רצוף או עלילה סדורה, אלא סדרה כמעט אסוציאטיבית של זכרונות, אירועים ומחשבות, שממוקמים ברובם בתוך סצנות יפות ואכזריות כמו סרט טבע.
ההחלטה הנועזת של בנטלי היא לקחת את השחקן וויל פאטון ("ארמגדון"), שהקריא את גרסת השמע של הספר, לקריין את הסרט, במה שעשוי להיראות כאילוסטרציה מצולמת לספר השמע. אבל כך, במקום פשוט לספר את סיפורו של הגיבור, פאטון מספק מעין הצצה לדימויים הוויזואליים של הבמאי בשעה שהוא שומע את הסיפור מוקרא — לאיך שהוא מדמיין את חייו של רוברט באמריקה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. זה יפהפה, עצוב מאוד ומלא עוצמה קולנועית מהסוג שנדיר למצוא בימינו.
על המוזיקה בסרט אחראי ברייס דסנר, גיטריסט הנשיונל, ואת שיר הסיום מבצע ניק קייב, שמתאים ככפפה ליד לטון המלנכולי של הסרט כולו.
