מהופעות סולד אאוט ועד מחזמר: נועם קלינשטיין סופרסטאר בכוחות עצמה
עם סינגל חדש מאלבום שלישי בדרך, פרס אקו"ם, הופעות סולד אאוט, תפקידי מפתח בקולנוע ובתיאטרון ואפילו מחזמר פרי עטה: נועם קלינשטיין סוף סוף יוצאת מהצל של הוריה ומוכיחה שהיא סופרסטאר לגמרי לבד
השנה החולפת היתה שנת הפריצה הגדולה של הזמרת והיוצרת נועם קלינשטיין (24). השירים מאלבומה השני, "אני הנעורים", חורכים את תחנות הרדיו, יש לה 130 אלף מאזינים בספוטיפיי, הופיעה פעמיים סולד אאוט בבארבי ("זה תמיד היה החלום שלי") ואפילו זכתה לגושפנקה היוקרתית כשהוענק לה פרס אקו"ם לתגלית השנה. "זה כבוד לא נורמלי", היא אומרת. "לדעת שבשנה הכי קשה שידענו הצלחתי להגיע לבתים של האנשים, ללבבות ולנשמות שלהם בסיטואציה לא פשוטה. זה מאוד מרגש וגם מזכיר למה אני עושה את מה שאני עושה. למדנו הרבה על הכוח של אמנות ומוזיקה. אנשים רוצים לכעוס ולשמוח ולצעוק יחד בהופעות".
בימים אלה היא עובדת על אלבום שלישי שיושק בהופעה בבארבי ב־28 בפברואר, שממנו יצאו עד כה הסינגלים "תן לי זמן" ו"עיוור", ואליהם התווסף השבוע גם הדואט המקסים "כמה לבד לי" עם אורי כלטוב, שהלחינה עם אביה רמי קליינשטיין. "השיר מדבר על קשר עם אדם שאת מאוד אוהבת, אבל גם גורם לך להרגיש לבד". היא כתבה אותו במקור לסרט "כולם מחכים רק לי" של אקי אבני, שבו השתתפה עם שחרורה מהצבא. "הייתי אחרי פרידה מבן זוג, ושילבתי בין התחושות שלי לבין אלה של הדמות בסרט. לבסוף הלכו על פסקול רוק כבד והשיר לא התאים, אבל הוא תמיד מאוד ריגש אותי. והוא גם השיר האהוב על אמא שלי.
"'כמה לבד לי' הוא המשך ישיר ל'עיוור', שעליו קיבלתי המון תגובות מפתיעות מנשים מבוגרות ממני שאמרו לי: 'את צעירה ממני ביותר מחצי חיים וכתבת את הסיפור שלי'. לכן בחרתי להוציא לרדיו בלדה טעונה וכואבת, ולא עוד שיר טיקטוקי וקליל, אפילו שיש לי הרבה כאלה באלבום החדש".
את דרכה במוזיקה התחילה קלינשטיין באינדי מאחורי הפסנתר וספגה השראות מכל הז'אנרים. "גדלתי ממש מחוץ לפופ, והמודליות שלי היו רג'ינה ספקטור, פיונה אפל, טורי איימוס, קייט בוש ונינה סימון, נשים חזקות שכותבות ומנגנות על פסנתר. עם הזמן התחלתי לשמוע הרבה ליידי גאגא, אבבא, ברונו מארס, בילי אייליש, סברינה קרפנטר ודואה ליפה. אני מרגישה שהגענו למקום של רנסנס בפופ, אז הכל נותן לי השראה".
תחילת הדרך לא היתה פשוטה. לקח לה זמן לגבש את הקהל שלה ולהשתחרר מהצל של הוריה המפורסמים ריטה ורמי קלינשטיין. "עשיתי אלבום ראשון לגמרי עצמאית, וניהלתי את עצמי. הוצאתי סינגלים והסתובבתי במקומות קטנים בארץ והתחננתי שאנשים יבואו להופעות.
לא מצאתי את עצמי באינדי כי התחכום הזה לא מתאים לכולם. אני הרבה יותר אני כשאני מנסה להגיד את הדברים באופן יותר פשוט ונדיב ורחב"
"באיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה לעשות משהו גדול יותר ולהכניס עוד אנשים למהלך הזה. אחרי חמש שנים הלכתי לסוכן שלי ניב עשת כהן ואמרתי לו 'אני רוצה לעשות מוזיקה מסחרית, אני רוצה לעשות פופ, תגיד לי מה עושים'. היום יש לי ניהול אמנותי ואני עובדת עם כמה מפיקים, זה הפך להיות משהו הרבה יותר גדול. אני חושבת שהסיבה שלא מצאתי את עצמי באינדי ושאני לגמרי מוצאת את עצמי בפופ, היא כי התחכום הזה לא מתאים לכולם. אני הרבה יותר אני כשאני מנסה להגיד את הדברים באופן יותר פשוט ונדיב ורחב. זה מרגיש לי הרבה יותר לא מתפשר לעשות משהו שהוא לכולם".
לצד העבודה על האלבום קלינשטיין מקדמת גם את קריירת המשחק שלה. בימים אלה היא מצטלמת לסרט "תיכון מגשימים" של עמית אולמן, המבוסס על מחזמר הקאלט המעולה של תיאטרון האינקובטור, ועוסק בילד שמגיע לתיכון חדש ומגלה את עצמו. קלינשטיין תגלם בסרט את הנערה הפריקית הדחויה שמקבלת אותו מהתחלה. "יש תחושה שזה הולך להיות גדול ומיוחד, משהו שלא היה פה".
במקביל היא מחליפה את אחותה משי בתפקיד דפי במחזמר "אפס ביחסי אנוש" בבית ליסין ובחודש הבא תתחיל חזרות בתיאטרון חיפה למחזמר "הרומן" המבוסס על הרומן של ניקולס ספארקס שהפך לסרט קולנוע מצליח ועלה בשנה שעברה לראשונה בברודוויי. קלינשטיין תשחק את הגרסה הצעירה של הדמות הנשית, ואת הבוגרת תגלם רוני דלומי.
ואם כל זה לא מספיק, ביום שישי הקרוב תעלה במסגרת הפסטיבל הלאומי למחזאות ישראלית בהבימה קריאה מבוימת של המחזמר "חצ'קונים", שקלינשטיין כתבה יחד עם חברותיה השחקניות נטע רוט וטליה ברטפלד, ומביים עידו רוזנברג. מדובר בקומדיה שחורה מוזיקלית שעוסקת בשלוש חברות טובות שעובדות במכון יופי: האחת לכודה במערכת יחסים רעילה, השנייה מתמודדת עם לחצים משפחתיים והשלישית לא מצליחה לאבד את הבתולים. העלילה מסתבכת כשהן מוצאות עצמן שותפות לרצח לא מתוכנן. "התחלנו לכתוב את זה קצת אחרי תחילת המלחמה. זה כל כך כיף לכתוב עם החברות הכי טובות שלך, היינו צוחקות המון, ואז הייתי חוזרת למציאות האפורה והעצובה, והבנתי שזה סוג של תרופה בשבילי. זה נכתב מתוך חוויות אישיות שלנו שבמציאות אי אפשר לעשות איתן כלום ובמחזמר אנחנו נוקמות באנשים שפגעו בנו".
אז מה החלום הבא שלך, קיסריה?
"אני אומרת אמפי שוני. נתחיל לאט".
