"הגרמנים רכשו את החץ הישראלי להגנה מהרוסים ששיחררו את הוריי. אמא היתה רואה בזה ניצחון"
רומן הביכורים של ישי סנדק, מהנדס וממפתחי מערכת החץ, נפתח בסיפור הישרדות ששמע מאמו ניצולת השואה. הוא מתאר ניסיון להקים חברת מופת ישראלית באוסטרליה, שואל אם חברה כזו יכולה להתקיים בכלל ומנסה להבין איך חיים ישראליים אמורים להיראות אחרי 7 באוקטובר
ילדה קטנה צועדת עם הוריה ואחיה בצעדת מוות ארוכה בדרך למחנה ריכוז. הכוחות אוזלים, היא בקושי עומדת על הרגליים, אביה מניף אותה ומניח אותה על עגלה שנוסעת בסמוך להם, משלם כסף לעגלון. כמה דקות אחר כן מגיע חייל נאצי ומטיח את הילדה בקרקע. פצועה ומדממת היא מוצאת כוחות לרוץ ולהצטרף לשיירה. היא שורדת את התופת. את הסיפור הקטן והנורא הזה שמע ישי סנדק מאמו ניצולת השואה, ואיתו הוא פותח את רומן הביכורים שלו "זמן מופת" (מטר).
לא במקרה סיפור ההישרדות הזה פותח את הספר. הרומן של סנדק מנסה להבין איך חיים ישראליים אמורים להיראות היום, במאה ה־21, אחרי כל מה שעברנו. הוא שואל את השאלה ההיפותטית שחלפה בראשם של לא מעט ישראלים בשלוש השנים האחרונות: מה היה קורה אילו היינו מאפסים הכל, עושים ריסט ומתחילים מחדש, אבל במקום אחר. ספרו של סנדק מתאר ניסיון להקים חברת מופת ישראלית בכפר אוסטרלי. כפי שאפשר לנחש, הכוונות טובות אבל המימוש, ובכן, הרבה יותר מסובך. שוב צפים ויכוחים אידיאולוגיים, פילוגים, מתח עם ילידי המקום, דתיות מתפרצת, אסונות טבע.
סנדק (57) הוא סא"ל במיל' ומהנדס אווירונאוטיקה שהיה ממובילי צוות הפיתוח של מערכת החץ, הוא עסק שנים בפיתוח טילים עבור מערכת הביטחון. הוא נולד בבאר שבע, גדל בפתח תקווה, בצבא שירת במטה הטכנולוגי של חיל האוויר ובמפא"ת – יחידת מחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית של משרד הביטחון. הוא למד לתואר שני הנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון. בתפקידו האחרון בצבא שימש כמהנדס מערכת החץ. כיום הוא סמנכ"ל בחברת הייעוץ RBS, ומייעץ לחברות וארגונים בתחום ניהול פרויקטים, ומרצה בטכניון. הוא מתגורר בראשון לציון, בזוגיות, אב לשני ילדים בוגרים.
איך אתה מסכם את ההתמודדות של מערכת ההגנה הישראלית בחודש האחרון?
"פרשתי מהצבא לפני 15 שנה כך שאני לא מכיר את הפרטים, אבל בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי את מה שקורה פה עכשיו. כשתכננו את המערכת נערכנו לתרחישים שונים, אבל היה קשה לדמיין עימות כל כך מורכב ומתמשך. כאזרח, אני מתרשם שהמערכת תפקדה היטב, ותמיד אפשר לעשות יותר. ככל שניתן ליירט גבוה ורחוק יותר – פוטנציאל הנזק נמוך יותר מול כל סוגי האיום. אבל בשורה התחתונה זאת מערכת שלמה, שכוללת שכבות שונות שמגבות זו את זו, ומפעילים אותה אנשים מעולים ואני סומך עליהם".
"צריך חזון מעבר להישרדות"
איך הגעת לספרות?
"כשהייתי ילד היה לי חלום להיות עיתונאי, תמיד כתבתי. בשנים האחרונות החלטתי להיכנס לזה ברצינות, למדתי תסריטאות ובכמה סדנאות כתיבה, ואני מרגיש שהנפש שלי נפתחת כשאני כותב".
"זמן מופת" הוא מעין "בעל זבוב" ישראלי. הוא בונה סטארט־אפ חברתי: קבוצה של ישראלים משכילים, אידיאליסטים, כולל כמה ניצולים מ־7 באוקטובר, עוזבים הכל כדי להקים אוטונומיה ישראלית רחוק מכאן.
"זה התחיל להיכתב על המרפסת בקורונה, היה הרבה זמן לחשוב. שאלתי את עצמי מה היה קורה אם היינו חברה מושלמת, והיינו טובים אחד לשני ועושים הכל כמו שצריך. התחלתי לקרוא את כתבי הרצל, רציתי להבין מה המשמעות של ציונות במאה ה־21 ואיפה אנחנו רוצים להיות. ואז הגיעה 2023 שהיתה שנה מאוד מורכבת למדינת ישראל. הבנתי שאני רוצה לכתוב את הסיפור הזה כדי לענות לעצמי על שאלות ולהוציא מעצמי את התסכול על כך שאנחנו לא מצליחים להיות איפה שאנחנו רוצים להיות. התחלתי לכתוב את הרומן הזה באוגוסט 2023. אחרי 7 באוקטובר חשבתי שלא צריך את הספר הזה, כי ברור שעכשיו נתעשת ונהיה חברת מופת ודברים יסתדרו. אבל עברו שבועות וחודשים, וראיתי שהשאלה רק מתחדדת. כתבתי את זה לאורך השנה הראשונה של המלחמה. רציתי לנוע על שני צירים: הציר הראשון הוא הציר האישי, האם אנשים יכולים לברוח מהעבר שלהם? הציר השני הוא הציר הלאומי, האם אפשר לממש ציונות מחוץ לישראל? אני חושב שהגיע הזמן להגדיר מהי ציונות במאה ה־21".
הרעיון בגדול היה שתהיה ליהודים כברת ארץ בטוחה ושלווה. אנחנו עדיין נלחמים על זה.
"הרצל כתב שכברת ארץ זה לא מספיק, צריך לשאוף לשלמות מוסרית ורוחנית. המדינה לא יכולה להיות רק פלטפורמה, צריך לייצר חזון שהוא מעבר להישרדות. אפשר ליצור קונצנזוס סביב דברים כמו צדק חברתי, תקינות שלטונית, התחדשות מוסרית. אלה דברים שלא חשבתי שיש עליהם ויכוח, הם השורשים של הציונות כפי שההוגים שלה חשבו. הציר השלישי בספר הוא פילוסופי יותר – האם בכלל תיתכן חברת מופת אנושית".
והתשובה?
"התשובה היא לא, אבל אסור לוותר על השאיפה. אנשים אמרו לי 'עזוב אותך ממופת, נסתפק בלהיות נורמלים'. אבל בשביל זה צריך לשאוף ליותר ואז אולי נהיה נורמלים. השאיפה הזאת מתדלקת ומחזיקה חברה בריאה בנפשה. אז יצר האדם גובר, אבל השאיפה עצמה חשובה".
יצר האדם באשר הוא אדם, או יצר האדם הישראלי? בחלק הראשון בספר אתה מתאר את ההידרדרות של החברה הישראלית, האלימות בכל מקום, התוקפנות. האם יש משהו ברוח הישראלית שמועד לפורענות יותר מאשר הרוח הנורבגית או היפנית למשל?
"במובן האנושי הרחב, לא. גם חברות סקנדינביות לא הפכו את עצמן לחברות מופת, טיפה לחץ ודברים מתחילים להתערער. זו לאו דווקא תכונה ישראלית, אבל קשה לנו יותר לקיים חברה ריבונית, אנחנו חדשים בזה".
"אני לא מחדש דבר, רק מזכיר"
אתה מתאר מקום חדש שמבוסס על אמנה חברתית־פוליטית מוסרית ויפה, אבל בכל זאת כל החוליים הישנים משתחזרים.
"הכפר שהם מקימים זה מעין מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית. הדמויות מייצגות זוויות שונות של החברה, אנשים מכל העדות, במנעד גילאים, אמנים ואנשי הייטק, יש כאלה שקרובים לדת וכאלה שלא. ברמה האנושית זה סוג של מעבדה. הרומן הזה נכתב בכאב ובהרבה תסכול על מצבה של החברה הישראלית, על הפער בין איפה שאנחנו ואיפה שאנחנו יכולים להיות. יש בארץ כוחות נהדרים, ראינו אותם בשנים האחרונות, רק שאנחנו לא תמיד מצליחים להביא אותם לידי ביטוי וזו גם לא חוכמה שהם יפרצו רק בשעת צרה או מלחמה. החוכמה היא דווקא לקיים שגרה איכותית, זה המדד לחברת מופת. אני לא מתיימר להעמיד אג'נדה, מספיק שיהיה על זה דיון, עצם הדיון כבר יעמיד את התשובה. הרצל דיבר על זה, אני לא מחדש כלום – אני רק מזכיר. ככל שהמדינה מתבססת כלכלית, גשמית, ביטחונית, זה השלב הבא לצעוד לשלב הבא".
סנדק הוא בנם של ניצולי השואה לילי וגד סנדק ז"ל. אביו נולד בפולין, אמו בבלארוס. "כשרק התחילה המלחמה, לאמא של אבא שלי היה אינסטינקט מדהים, היא לקחה את כולם והם ברחו והגיעו עד לסיביר, הרי אוראל ואחר כך אוזבקיסטן, בעצם הם היו צריכים לברוח יחד עם הנסיגה של הרוסים במלחמה. המשפחה של אמא שלי לא הצליחה לברוח. כשהגרמנים כבשו את פולין הם ברחו וגרו ביערות והסתתרו בבורות, היא היתה עם הפרטיזנים של בלסקי. אמא שלי כמעט לא דיברה איתי על זה, וסיפור הפתיחה בספר זה משהו שהיא סיפרה לי. גם הסיפור על המעברה בבאר יעקב הוא אמיתי, והיה לי חשוב לתעד את זה".
מה זה אומר מבחינתך להיות דור שני?
"לא דיברו איתנו על זה בבית אבל אני מרגיש שבדנ"א ההורים העבירו לי את המסר שאין מקום אחר. היינו במקומות הכי טובים, המשפחה של אמא שלי היתה במעמד מאוד גבוה בעיירה שלהם, מאוד מקובלים ומבוססים, וזה לא עזר להם. התיקון של ישראל צריך להתרחש בישראל. כשהתחלתי לכתוב את הרומן, אוסטרליה היתה המקום הכי שלו על פני כדור הארץ, בטח ליהודים. לא העליתי בדעתי שיהיו שם אירועים קשים, כולל ירי. זה רק מדגיש את זה שהתיקון של ישראל צריך להתרחש כאן. ציונות שווה ישראל, קיבלנו הזדמנות כנראה אחרונה בהיסטוריה ואסור להחמיץ אותה. אין לנו ברירה אלא להצליח. התפקיד של הציונות המוקדמת היה להקים מקום מקלט בטוח לעם היהודי, לאפשר ביטחון, כלכלה, קיום. אני רוצה להניח שאת זה השגנו, לכן יש מקום עכשיו לעדכן גרסה. השנה בישרו שמערכת החץ נמכרה לגרמניה, זו סגירת מעגל מטורפת. אם אמא שלי היתה יודעת שאני עבדתי הרבה שנים על מערכת שמגנה על מדינת היהודים, ועכשיו הגרמנים רכשו אותה כדי להגן על גרמניה מפני הרוסים, שהם אלה ששחררו את ההורים שלי - היא כנראה היתה מאוד גאה. היא היתה רואה בזה ניצחון".
