טריפ רע: "טריינספוטינג" עשה היסטוריה, המחזמר עשה בושות
30 שנה אחרי סרט הקאלט “טריינספוטינג”, הוא עולה בגרסת מחזמר בלונדון והופך לאחד הכישלונות המפוארים בתולדות הווסט אנד. עכשיו מיליונים ירדו לטמיון, הכרטיסים נמכרים כמעט בחינם והסיבוב בבריטניה בוטל
בווסט אנד מורגלים גם בכישלונות מהדהדים, לא רק בלהיטים. “שר הטבעות – המחזמר”, למשל, היה פלופ יקר ורועש ב־2007. קדם לו “אוסקר וויילד” ב־2004, שזכה ב”גרדיאן” לציון הנדיר של אפס כוכבים — ולצידו הקביעה ש”הדבר הכי מוזיקלי במיוזיקל הזה הוא קול החבטות של אוסקר וויילד המתהפך בקברו לנוכח האסון” — וירד אחרי הופעה אחת בלבד. “ויוה פוראבר”, המחזמר על פי שירי הספייס גירלז, הותיר ב־2013 את המעריצים מאוכזבים ואת המשקיעים עם חור גדול בכיס. אבל התרסקות כמו זו של “טריינספוטינג – המחזמר” לא זכורה גם לזקני העיר.
“טריינספוטינג” אומנם קיבל מהמבקרים ציון משוקלל של 1.9 כוכבים מתוך חמישה, אבל תרועות הבוז שספג מכל עבר (הקלישאה שבה הרבו במיוחד להשתמש היתה כמובן “תאונת רכבות”) היו מחרישות אוזניים, ואולי אף סייעו למחוק את חוויית ההאזנה המייסרת לשירי המחזמר עצמם.
מיליונים רבים ירדו לטמיון, והסיבוב ברחבי בריטניה, שתוכנן להתפרש על פני חמישה חודשים לאחר הבכורה העולמית בלונדון, בוטל בבושת פנים בשל שיעור מזערי של הזמנות מראש. זה מכאיב שבעתיים משום שדווקא סקוטלנד בכלל ואדינבורו בפרט, העיר שבה מתרחשת עלילת המחזמר, הפנו לו כתף צוננת ולא גילו בו עניין.
עלילת הספר של אירווין וולש, ושני הסרטים שנעשו על פיו, מתארים חבורת צעירים מכורים לסמים קשים ששוקעים בהרואין, בעוני ובפשע ברחובות אדינבורו של שלהי שנות ה־80. הסרט הראשון מעלילות “טריינספוטינג” יצא ב־1996 והפך את הבמאי דני בויל לכוכב (בהמשך זכה באוסקר על בימוי “נער החידות ממומביי”) ואת יואן מקרגור לסופרסטאר. הוא נעשה בתקציב זעום של פחות מ־3 מיליון דולר, הכניס כ־17 מיליון דולר בארה”ב ורכש מעמד של סרט פולחן. סרט ההמשך, “טריינספוטינג 2” שיצא ב־2017, התקבל באופן פושר למדי אבל גרף 42 מיליון דולר.
השאלה המרכזית שהטרידה את המבקרים היתה מדוע לגרור את “הסוס המת הזה”, כפי שהגדירו כמה מהם, אל הבמה מלכתחילה. הם האשימו את וולש, שחתום בעצמו על העיבוד הבימתי, בכך שסירס את החומר, לא התאים אותו לזמננו ולא מצא לו כל הצדקה תיאטרלית או מוזיקלית. גם השירים החדשים שכתב שובצו באופן רעוע, לצד שירים ידועים מהפסקול המקורי כמו “יום מושלם” של לו ריד.
במקום להיות אופרת רוק כמו “רנט”, השירים החדשים והמשמימים נוטים יותר לפופ־קאנטרי, וזה פשוט לא עובד. הקרנות הווידיאו בהצגה רק מעוררות געגועים לסרט, וחוסר המזל שרדף את ההפקה ניכר עוד בחזרות, כשהשחקן הראשי רובי סקוט נפצע ונאלץ לפרוש והוחלף בלואיס קיד שנשלף מן האנסמבל. כוכבים חדשים לא ייוולדו בהצגה הזאת, ושום דבר טוב כנראה כבר לא ייצא ממנה.
המחזמר עולה באחד האולמות ההיסטוריים המפוארים ביותר בעיר, הרויאל היימרקט, שמכיל כ־890 מקומות. מצב המכירות כה נואש שאתרי הנחות רבים מציעים כרטיסים במחירי רצפה כמו 5 ליש”ט — סכום שהוא למעשה העמלה הנגבית על כרטיסי חינם שמחולקים כדי למלא מושבים. הבעלים של התיאטרון הוא לן בלווטניק, שמכר ב־2026 את השליטה ברשת 13, וכבר יודע כישלון מהו, ובכל זאת, לא נעים.
