"אנחנו לא מנרמלים את המלחמה, אנחנו מגיבים לה"
במוזיאון תל אביב החליטו להמשיך להציג את "סוף היום", תערוכת הלהיט שלהם, בלוקיישן יוצא דופן: מרתפי המוזיאון. המנכ"לית טניה כהן עוזיאלי מסבירה כי "סוג ההתנגדות שאנחנו יכולים להציע הוא דרך האמנות"
"בשבת שבה פרצה המלחמה, בשמונה וחצי בבוקר, הורדנו את כל התערוכות למחסנים כדי לשמור עליהן", מספרת מנכ"לית המוזיאון טניה כהן עוזיאלי, "תוך כדי תהיתי מה יקרה לתערוכה 'סוף היום', שהיא תערוכה מושאלת. הרגשתי שהעבודות הן קצת בנות ערובה אצלנו, ושהקהל הרחב לא יכול לראות אותן. ואז השהייה שלי, האישית, במרחב המוגן של המוזיאון הדליקה רעיון שבסופו של דבר התממש. המרחב המוגן שלנו נמצא מתחת לאולם רקנאטי, אולם התיאטרון, קבור מתחת לארבע קומות של בטון. שם גם נמצאים חדרי השחקנים ואומני התיאטרון, עם מראות לאיפור והכל. הרעיון היה להעניק ליצירות בתערוכה חיים חדשים, ולבנות אותה מחדש בחדרי השחקנים, חדר אחרי חדר במרתפי המוזיאון, מה שמעניק להן קונטקסט תיאטרלי. גם בתלייה הקודמת שלה התערוכה הייתה תיאטרלית, פרפורמטיבית. אז כעת נוצר פרפורמנס אחר, של מצב חירום".
100 אלף צופים, משכה התערוכה מאוסף יאן פישר בחודשיים וחצי מאז שעלתה, מה שהפך אותה ללהיט בלתי צפוי בזירה שבה הבלוקבסטרים כוללים בדרך כלל שמות מוכרים. היא מציינת מאה שנה לתנועת האובייקטביות החדשה, תנועה אמנותית פורצת דרך שצמחה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, וביקשה לבנות מחדש את העולם שנהרס מבלי להסתיר את אימי מלחמת העולם הראשונה. בין אמניה מקס בקמן, אוטו דיקס, גאורג גרוס ורודולף שליכטר. במוזיאון מתחילים כרגע עם שני סיורים ביום, שמוגבלים ל־30 אנשים, בהתאם להנחיות פיקוד העורף, ומתכוונים להמשיך ולהוסיף סיורים ככל שהמלחמה תתארך.
מה זה אומר לראות אמנות שלא בשגרה, אלא במצב חירום?
"זו הזמנה לראות תערוכה בחלל אחר לגמרי, כתגובה למה שקרה, אבל זו לא חזרה לשגרה. אני לא רוצה עכשיו להגיד שאני חוזרת לשגרה, גם אם היו מאפשרים לי. יש טילים על האנשים, יש מלחמה, אני לא חוזרת לשגרה, אנחנו לא מנרמלים את המלחמה. אנחנו מזמינים את הקהל להיכנס לאולם רקנאטי, לעלות על הבמה, שם יש פסנתרן. אני מסבירה מה המצוקות שלנו, ונועם גל, אוצר התערוכה, חוזר לימים ההם, לפני מאה שנה, בין מלחמות העולם ברפובליקת ויימאר. גם אז האמנים חשבו שהם בתקופה כאוטית, הם לא ידעו איזו מלחמה נוראית הולכת להגיע, וגם אנחנו. לאט לאט, בקבוצות, אנחנו מובילים את האנשים למטה אל מרתפי המוזיאון, ושם נגלה בכל פעם חדר אחר. זו סביבה לא מוזיאלית בעליל, ודרך שונה לחוות את היצירות מקרוב, אולי מקרוב מדי. בסופו של דבר, שני שלישים מהתערוכה המקורית מוצגים כעת. יש משהו בסיור במרתפי המוזיאון. זו לא פעולת גרילה או מחתרת, אף אחד לא רודף אחריי ואנחנו לא מסתתרים, אבל זו פעולה שמגיבה למצב שאין בו שגרה. לא כך אנחנו אמורים לראות אמנות, אבל אנחנו מציעים זאת כאופציה פרפורמטיבית שגם המבקרים שותפים בה. למרות האילוצים הטכניים של גודל, הקרבה בין העבודות והוויתור על עבודות נייר שמצריכות תנאי שימור, לחות ואור אחרים, התוצאה בהחלט מרתקת".
ואיך הגיב המשאיל, בעל האוסף, יאן פישר?
"רק אחרי שבדקנו שכל התנאים המוזיאליים יכולים להתקיים, התקשרתי ליאן פישר ואמרתי לו: 'אני מבקשת ממך את הבלתי אפשרי, אבל אני יודעת שאתה מאמין בערכים מסוימים, וכרגע אנחנו בתוך המלחמה הזאת. סוג ההתנגדות שאנחנו יכולים להציע הוא דרך האמנות. אתה שהשאלת לנו את האוסף שלך אמרת שאתה מאמין בכל הערכים שהמוזיאון מאמין בהם, ובגלל זה, למרות המצב, הסכמת בנדיבות כזאת להציג את התערוכה. עכשיו אני מציעה לך פורמט אחר, השתתפותי, שמאפשר לאנשים לנשום קצת אמנות ולראות אותה'. והוא אמר: 'אני אוהב את זה'".
