שני נביאים ומלך אחד: הספר שמגלה איך אלתרמן ועוז הגיעו כל כך רחוק זה מזה
ספרו החדש של אסף ענברי עוקב אחרי שני ענקי התרבות הישראלית - משיאם כנביאי חצר של בן גוריון ועד להתנגשות חזיתית על נשמתה של ישראל שאחרי 67
1. נתן ועמוס היו שניים מנביאי התוכחה החברתיים הנוקבים ביותר בתנ״ך. נתן אלתרמן ועמוס עוז היו שני אנשי הרוח הבולטים ביותר בישראל במאה העשרים. אסף ענברי בספרו החדש ״נתן ועמוס״ (הוצאת ידיעות אחרונות) מלפף חלקים מהביוגרפיות שלהם סביב דוד בן גוריון. הנביאים מול המלך. נתן ועמוס אל מול דוד בהמשך לאנלוגיה התנ״כית.
אלתרמן שזר את אמונתו ואמנותו סביב בן גוריון כ"נביא הזעם ונביא הנחמה ונביא החצר". בהמשך נטש את המנהיג לטובת תנועת ״ארץ ישראל השלמה״ שהיה בין מייסדיה. עוז עשה את הדרך ההפוכה. ממשפחת אצולה רוויזיוניסטית שהעריצה את ז׳בוטינסקי ומנחם בגין, עבר לקיבוץ חולדה וסיים כאחד הבולטים במנהיגי מחנה השלום. עמוס הפך לשפיץ של השמאל, אלתרמן של הימין.
תחנת המפגש להתנגשות הרכבות הדוהרות זו מול זו היא כמובן מלחמת ששת הימים. המלחמה הפכה לאירוע המכונן בהפיכת זהותה של ישראל ממדינה חילונית למדינה דתית. ענברי מספר שפרופ' דב סדן אמר לעוז: "הציונות כולה היא רק אפיזודה חולפת, התפרצות זמנית של חולין; הדת תשוב ותתגבר עליה, תטמיע אותה בתוכה".
2. ענברי מספר את הסיפור ההיסטורי בדרך שסלל בספריו הקודמים, במיוחד ׳הספר האדום׳ שבו זיפזפ בין הביוגרפיות של מנהיגי השמאל הציוני מאיר יערי, יעקב חזן, משה סנה ומשה טבנקין. גם בספר ההוא דוד בן גוריון היה הצלע הנוספת שמולה פעלו גיבורי הספר. בן גוריון, הגיבור הסמוי של שני הספרים, סימן וקידש את הממלכתיות כדבק שיחבר את השבטים הישראלים ויקטין את נטייתם הטבעית להתפלג ולהילחם זה בזה. לכן פירק את האיום משמאל - הפלמ"ח; לכן הטביע את האיום מימין - אלטלנה.
לאחר הקמת המדינה, ובזה עוסק ׳הספר האדום׳, ניטש מאבק הזהות שלנו בין מזרח למערב. בהדרגה נטשנו את סטלין לטובת ארה״ב ותרבות המערב. מאבק הזהות החדש ניצת לאחר מלחמת ששת הימים – הקרב על הפיכת ישראל ממדינה דמוקרטית למדינת הלכה. מאבק שמתלקח ביתר שאת בשנים האחרונות. אינני מבקר ספרות ואין בדעתי להיכנס לדיון שיפוטי על הז'אנר שברא ענברי, תרכובת ייחודית שמכילה היסטוריה, ביוגרפיה וספרות. באמצעותה, שוזר המחבר סיפור מהודק ומתומצת שמוביל למפץ הגדול שקורע את המדינה ומסכן את המשך קיומו של המפעל הציוני. הסיפור של ענברי, בכ-250 עמודים בלבד, מוביל אותנו מתחנת היציאה של המפעל – הקמת המדינה – לתחנה שמאיימת על קיצו, כיבושי 1967.
3. וזהו המוקד שמפגיש את אלתרמן ועוז. לפניו הם נפגשו משני צדדיו של מתרס נוסף והוא פרשת לבון. עוז מהצד של פנחס לבון, אלתרמן מהצד של בן גוריון. אלא שבמאבק הזה קשה לאתר מחלוקות רעיוניות נוקבות במיוחד. הקרב היה בעיקר אישי ופוליטי והנאמנויות של שני אנשי הרוח היו בעיקר אישיות. ובכל זאת גם האירוע הזה הנחיל לקח לימינו אלה: התעקשותו של בן-גוריון לחקירת הפרשה בכלים משפטיים מבססת את התובנה שאשם/זיכוי ואחריות ייקבעו רק באמצעות כלים מקצועיים ניטרליים ולא פוליטיים. ועדת חקירה ממלכתית למשל.
לאחר מלחמת ששת הימים היריבות הפכה לרעיונית. עוז המשיך לסלול את דרכו שמאלה. שיאה היה בקריאה ליציאה חד צדדית מהשטחים. אלתרמן פנה עורף לבן גוריון. "ונתן התייצב מול דוד", מאמץ ענברי את העימות התנ"כי הגדול בין הנביא למלך, אבל בהיפוך התפקידים. כאן מוכיח הנביא את המלך על רצונו להרפות מכבשת הרש לא לחמוס אותה, על משאלתו ל"שטחים תמורת שלום". ומי יודע, אולי גם הדרך שבה בחר ענברי להקטין את דמותו ומורשתו התרבותית של אלתרמן קשורה איכשהו לבחירותיו הפוליטיות. וכך הוא כותב: "בעיני מתנגדיו הפוליטיים, ובעיני כמעט כל אלה שגדלו על שיריו, הוא הגיע עכשיו אל התחתית. הוא התחיל בפסגה של 'כוכבים בחוץ', ומאז רק הידרדר. הידרדר כמשורר, מספר לספר, אחר כך הידרדר ממשורר לפובליציסט. מפובליציסט לעסקן של רפ"י, ומשם אל התנועה למען ארץ ישראל השלמה".
4. עוז היה בין הראשונים להבין את סכנות הכיבוש ולהתריע מפניהן. מלבדו, היו מעטים שהעזו לצאת נגד גל המשיחיות והאופוריה שאיחד חילונים ודתיים. לצד עוז היו אלה הפילוסוף הדתי ישעיהו ליבוביץ, ההיסטוריון יעקב טלמון והמחזאי חנוך לוין שהזהירו כל אחד בדרכו מפני זיהומי התודעה והמוסר שישטפו את המדינה והחברה ככל שתועמק אחיזתנו בשטחים. ״הכיבוש משחית״, כתב עוז ומכונות הרעל שפעלו כבר אז כינו אותו ״בוגד״, ״יפה נפש״, ״מרעיל בארות״. עוז חבר לבן גוריון ב״שטחים תמורת שלום״ ולישעיהו ליבוביץ' בהיפרדות חד צדדית מהפלסטינים שבלעדיה אנו נידונים לאלימות ואפרטהייד נצחיים.
אלתרמן, מנגד, היה ממקימי תנועת ״ארץ ישראל השלמה״. ענברי מספר שאת התנועה יסדו אנשי רוח חילונים, משמאל ומימין, כמשה שמיר, אורי צבי גרינברג, צבי שילוח ואחרים, הדתיים הצטרפו בהמשך והתנועה שהקימו אנשי הרוח החילוניים הפכה לתנועת התנחלות דתית משיחית. הבסיס היה בקיבוצים. "הברית בין בני עקיבא לבין חניכיו של טבנקין נראתה טבעית לגמרי" כותב ענברי, "רובם היו קיבוצניקים, מהקיבוץ המאוחד או מהקיבוץ הדתי". והברית הזו כוננה את מה שהקיבוצניקים יודעים לעשות הכי טוב – להיאחז באדמה. בסיוע השלטון או בלעדיו. משה דיין, באחד מנאומיו, פלט נימוק שנושא משמעות היסטורית מצמררת במיוחד – הצורך להיאחז ב"מרחב מחיה" (ההצדקה שניסח היטלר למסע כיבושיו מזרחה). מרחב המחיה וההנמקה של הדתיים להצדקת ההתנחלויות הוא ההבטחה האלוקית; מרחב ההנמקה של הציונות החילונית, מאז הרצל ובעיקר מאז השואה, הוא ש"אנחנו כאן בגלל האנטישמיות".
5. את מחיר ההבטחות האלה שתקעו יתד באדמת ארץ ישראל השלמה ראו אז רק מעטים שסירבו להישטף בנחשולי האופוריה וההיבריס שהשתלטו על הנפש והתודעה הישראליות. עמוס עוז היה מהבולטים שבהם. "לי אין מקומות קדושים". אמר בראיון לגאולה כהן ב'מעריב', "יש דבר אחד קדוש בעיני: חיי אנשים וחירותם. אילו עמדו על שתי כפות המאזנים קיומו של הכותל המערבי, לא רק שחרורו, אלא עצם קיומו כאתר, מול חיי בנה של אם אחת – הייתי בוחר בחיי בנה של אם אחת". אלתרמן גמל לו במאמר באותו עיתון. "כדי למנוע את הרעל האווילי הזה מלחלחל בתודעת הציבור, יש לחזור שוב ושוב, כי המלחמה נמשכת לא מפני שמישהו בישראל אינו רוצה בשלום, או מפני שאנו מקדשים אבנים וכתלים ו'שטחים'. לא בשל כך התחילה המלחמה, ולא בשל כך היא נמשכת".
