"לכל אחד יש ענייני אבא"
"לכל אחד יש ענייני אבא"
פעם לאדם גבאי היה קשה להיות הבן של ששון גבאי. אבל היום כשהוא בעצמו שחקן מצליח עם מאות הופעות בברודוויי ותפקיד ראשי ב"הנערים" של HBO, הוא מבין ש"אבא שלי הוא חלק מהזהות שלי". בסרט דוקומנטרי חדש שצילם על אביו הוא משרטט את דיוקנו של אחד "השחקנים המזרחים ששברו פה את תקרת הזכוכית" ומתמודד עם אירוע משפחתי טראגי ואפל
בשיחה איתו מפזר אדם גבאי הרבה "חמסה חמסה חמסה" ו"טפו טפו טפו" כשהוא מדבר על ההצלחה הנוכחית שלו, וזאת ארוכת השנים של אבא שלו, השחקן ששון גבאי. אם זה לא עוזר זה בטח לא מזיק. ולאדם גבאי, בן ה־23, יש הרבה סיבות להקיש על עץ: הוא כבר הופיע 300 פעמים עם ההצגה זוכת פרסי הטוני "ביקור התזמורת" בארה"ב, ובמקביל שיחק בתפקיד ראשי בסדרה "הנערים" של הערוץ היוקרתי HBO, שזכתה בפרס הדרמה הטובה ביותר וב־13 פרסים נוספים בטקס פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה.
לפני שנה חזר לישראל להשתתף ב”The Oven”, סרט אמריקאי בבימויו של ג'ייק פאלטרו, אחיה של גווינת פאלטרו, המתרחש בשנות ה־60 בישראל. הוא גם מופיע ב"תמונת הניצחון" של אבי נשר שמוקרן כעת בבתי הקולנוע.
3 צפייה בגלריה
אדם (מימין) וששון גבאי מתוך הסרט. "גדלתי באווירה שאמנות זה לא שטות: לשחק, לכתוב, זה דבר חשוב. משהו שאפשר להתקיים ממנו בכבוד ולשמור על צניעות"
(צילום: דרור לבנדיגר)
עוד דבר שהספיק לעשות השנה זה הסרט "אבא שלי", שיצר עם במאי הקולנוע דוד אופק על אביו השחקן ששון גבאי. הסרט הדוקומנטרי הזה הוא אחד בסדרה של שישה במסגרת הסדרה "מוזות" — שיתוף פעולה של כאן 11 עם הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וקרן מקור, והוא ישודר מחר בכאן 11.
מבין חמשת ילדיו של ששון גבאי, אדם הוא היחיד שהלך בדרכו המקצועית, והסרט עוסק גם בבחירה הזאת, לצד התחקות אחר המודל לחיקוי, מקור ההשראה, שהוא אביו, והיחסים ביניהם. "אני התחרפנתי מהבמה. זה כל כך ריגש אותי", הוא נזכר. "רציתי להיות סביב זה כל הזמן. אני יודע שזאת קלישאה אבל הייתי מגיע עם אבא שלי לתיאטרון, מסתובב מאחורי הקלעים, ושואל שאלות: 'איך את זוכרת את הטקסט?'; 'יש לך הצגה יותר טובה עכשיו?'. זה ריתק אותי. יש לי שלל זיכרונות מטורפים משם".
כילד הוא שיחק ב"פולישוק", שבו כיכב אביו, וב"לצוד פילים"; וכאדם בוגר יותר, בגיל 18, השתתף ב"געגוע" של שבי גביזון, שהוצג בפסטיבל ונציה.
בסרט שביים עתה הוא נראה כילד מקבל במקום אביו את פרס אופיר וקורא במתיקות טקסט מהדף.
"בדיעבד הבנתי שהגיעו להורים שלי כל מיני הצעות בשבילי לשחק, אבל הם לא רצו. הם בחרו שתישאר לי ילדות, שלא אגיע לבית ספר בשמונה בבוקר אחרי שהייתי כל הלילה על הסט. רצו שאהיה ילד". עוד אב נוכח נפקד בסרט הזה הוא משה גבאי, אביו של ששון, שעליו קרוי הבן, אדם משה גבאי: הסב היה עולה חדש מעיראק, בעל מכולת, שערב אחד נרצח בה, ובנו (דוד של אדם גבאי) מצא אותו מתבוסס בדמו.
בסרט התיעודי יש סצנה יפה שבה אדם וששון גבאי מתרגלים יחד טקסט (מתוך תסריט שאדם כתב על רצח הסב). “את מי זה מעניין איזה שבוע עבר עליי?", אומר ששון לבנו על תלונה של דמותו. “במכולת היינו באים לעזור", הוא מוסיף כעובדה יבשה. הסצנה הקטנה הזאת מלמדת, בין היתר, על פערי הדורות בין השניים. פערים שהם כפולים, אומר אדם. "כל החברים שלי הם מה שנקרא 'דור שלישי' (לעלייה, להקמת המדינה), וגם אני נולדתי בסוף הניינטיז (‘הייתי עם הבת שלך באותה כיתה’, הוא מציין עובדה שקשה להתעלם ממנה (הרי לא בכל יום מראיינים אדם בוגר שאותו הכרת מאז שהיה בן 6 וראית אותו גדל ומתפתח מבחינה מקצועית), אבל מבחינת הגיל של אבא שלי, אני נמצא איתך באותו דור. זאת מין כפילות דורית".
הסרט עוסק הרבה במקור ההשראה: האב. התפקידים משלל הופעותיו שנבחרו לסרט הזה הם מ"אוסלו", גם סרט של HBO (אצלנו בHOT, yes וסלקום tv), "קסטנר" ו"ביקור התזמורת". "'ביקור התזמורת', הסרט וההצגה, הם הישג ענק. פעם סיינפלד זיהה אותו מהסרט. גם דיוויד שווימר מ'חברים'. מדהים שהכל נפתח לו בגיל 70. במקביל לעבודה רציפה בארץ הוא מופיע בהרבה פרויקטים בחו"ל. הוא היה בן 74 בנובמבר האחרון".
בסרט ששון גבאי מזכיר את הביטוי Daddy Issues בהקשר שלו עם אביו המנוח. עניין שהוא משמעותי בכל משפחה, ובוודאי במקרה שבו האב נרצח, שהמתנקש נשלח לכלא למאסר עולם והתאבד שם. לא צריך אירועים כה קשים כמובן כדי שיהיו עניינים בין אב ובנו. אדם מציין, למשל, את עניין הכפילות הדורית ואת פער הגילים ביניהם. "אני זוכר שהייתי בן 10 ואבא שלי היה בן 60, ולימדתי אותו במשך 20 דקות איך להדליק מחשב. זה היה מחשב עם כונן ענק וכפתור עצום, שהיה רק צריך ללחוץ עליו. אני זוכר שכל האבות בכיתה היו בערך בגיל של אחי הגדול וכולם ידעו להדליק מחשב. אבל הוא בא מדור שאשכרה היו רק כותבים מכתבים. היום הוא כבר ממש מסתדר. קורא תסריטים באייפד, ומדבר איתי בפייסטיים כשהוא בלוס אנג'לס".
אולי הוא לא הבין במחשבים אבל הוא היה אבא מפורסם.
"תמיד שאלו אותי: איך זה להיות בן של מפורסם? בן של שחקן? בן של ששון גבאי? והייתי עונה תשובה מתחכמת אמנם אבל היא אמיתית: 'אני לא יודע איך זה להיות בן של מישהו אחר'. אתה הולך איתו ברחוב וזה 'אתה פולישוק', 'הי קפטן הוק', 'הנה זה מביקור התזמורת', 'אנחנו מתות עליך', 'גם אנחנו עיראקים'. כשהייתי קטן והיינו הולכים למסעדה, והייתי צריך ללכת לשירותים, לא רציתי שהוא ילווה אותי כי ידעתי שעוצרים אותנו בדרך. אני לא יודע איך זה לחיות עם אבא שלא יוצא בשש להצגה וחוזר בחצות; שלא קם בארבע בבוקר לצילומים; שלא נוסע לחודש למרוקו לצילומים. אני יודע רק איך זה להיות הבן של ששון גבאי, שחוץ מזה שהוא איש מוכר הוא בן אדם בעולם, ואיש מרגש בצורה יוצאת דופן. הוא ואמא שלי דפנה תמיד היו עבורי מודל לחיקוי והשראה בהיבט אישי, אנושי ומקצועי. הזוגיות שלהם מעוררת השראה בעיניי. גדלתי באווירה שאמנות זה לא שטות: לשחק, לכתוב, לעשות מוזיקה, לצייר, לרקוד — זה דבר חשוב, משהו שאפשר להתקיים ממנו בכבוד ולשמור על צניעות ולהמשיך בדרך".
אז לך אין "ענייני אבא"?
"אני מניח שלכל אחד יש ענייני אבא. באופן אישי, קשה לי לספור את כמות הפעמים ששמעתי את הביטוי 'הבן של' או 'איך הכל עובר בגנים', 'רואים מאיפה לקחת את הכישרון' או שמגיבים לדמיון שלי אליו. פעם היה לי נורא קשה עם זה; רציתי להרגיש רק אדם גבאי ולא 'הבן של'. היום אני מבין שאבא שלי הוא חלק מהזהות שלי, אבל גם אמא שלי, וגם אחי הקטן אורי, וגם חברי הילדות שלי מבית הספר לאמנויות, וגם בת הזוג שלי, וגם יוסף סידר שביים אותי ב'נערים' ושינה לי את החיים, וגם הרוצח של סבא שלי. כולם חלק מהזהות שלי, וזה בסדר".
למצוא את המוזה במשפחה
את הסרט “אבא שלי” יצר אדם גבאי ביחד עם הבמאי דוד אופק (“ההרוג ה־17", “מתיר עגונות"), והוא חלק מפרויקט “מוזות" המשודר בכאן 11 וכולל סרטי דוקו על יוצרים ישראלים בולטים (בהם הסופרת צרויה שלו והציירת זויה צ'רקסקי). כשאופק החל לעבוד על הפרויקט, הוא התבקש למצוא אמנים שחיים היום והם מקור להשראה. “עלה לי הרעיון לקחת מוזה מתוך המשפחה", הוא אומר, “אמן מבוגר שהוא השראה לילד שלו, וכך לבחון מיהו לעומת ההורה", מספר אופק. “ששון גבאי הוא סרבן של סרטי ביוגרפיה. הוא ממעט לדבר על דעותיו, הפוליטיות והחברתיות. היה לו קשה גם כאן, אבל העובדה שגם אדם יוצר, גרמה לששון להסכים".
לדברי אדם, “אחד הנושאים שעניינו את דוד אופק, והוא ממש שאב אותי אליהם, זה שאבא שלי הוא מהשחקנים המזרחים ששברו את תקרת הזכוכית. גם דוד הוא עיראקי, הוריו באו מבגדד, כמו אבא שלי. אבא שלי עלה לארץ ב־1951 בעלייה של עזרא ונחמיה, והוא שחקן כל כך טוב שכבר אין לו עדה. הוא עצמו מאוד גאה בעדה שלו ובעיראקיות שלו, וגם בסרט אפשר לראות באיזו התרגשות הוא מדבר על המשפחה והשורשים שלו, אבל הוא יכול לגלם את קסטנר, ניצול שואה הונגרי, ואת שמעון פרס עם המבטא הפולני, וחרדי שהוא אח של דבל'ה גליקמן ב'שטיסל'".
