"נשים וכסף זה עדיין דבר שלא נדבק"
היוצרות אפרת שלום דנון ואסנת טרבלסי עוקבות ב"כסף משלהן", סדרת הדוקו החדשה בכאן 11, אחרי המנכ"ליות והיזמיות המובילות במשק, ומגלות שגם הנשים החזקות ביותר מתפתלות כששואלים אותן כמה הן מרוויחות. בריאיון הן מסבירות למה אפשר להיות אופטימיות למרות המצב העגום של נשים בעמדות הכוח בישראל
בפרק הראשון של "כסף משלהן", סדרה תיעודית שעולה מחר בכאן 11, מספרת רקפת רוסק עמינח, לשעבר מנכ"לית בנק לאומי, על מקרה שפקח את עיניה. בתום ישיבה בבנק שאלה אותה מגישת הקפה איך זה להיות האשה היחידה בחדר. התשובה של רוסק עמינח הייתה: "מה, הייתי היחידה?". הסיפור נועד להסביר מדוע לקח זמן למי שהייתה מנהלת הבנק השנייה והאחרונה של בנק לאומי (כיום אין אף אשה שמכהנת כמנכ"לית בנק) להבין את חשיבותה כמודל לחיקוי וכפותחת דלתות לנשים אחרות. עד אז, לדבריה, היא פשוט שעטה קדימה.
הסדרה המעמיקה והמרתקת שיצרו אפרת שלום דנון ואסנת טרבלסי היא גם מייאשת: הנתונים המוצגים בה מראים שאם חל שינוי כלשהו, הוא לרעה. "אבל אל תהיי פסימית", אומרת לי שלום דנון בריאיון.
"כסף משלהן" מחולקת לשלושה חלקים: "בודדות בצמרת": לצד רוסק עמינח מתראיינות עדי סופר תאני (מנכ"לית מטא ישראל), אביה מגן (שהיתה מנכ"לית מלונות פתאל), פרופ' קרנית פלוג (הנגידה הראשונה והיחידה של בנק ישראל) ואחרות. "עצמאיות בשטח": יזמיות כמו אתי אלישקוב (ליברה), נוי הדס (נוי השדה), דניאלה ואלונה צור (Seestarz) וד"ר יהודית ריכטר (מדינול). "היורשות": יפית אטיאס (בתו של רמי לוי), שרית יוחננוף (בתו של מרדכי יוחננוף) וג'וליה זהר (טחינה אל ארז). כולן שייכות למיעוט נשי שהגיע לפסגת ההיררכיה הניהולית, ובסדרה הן מדברות על החסמים שנתקלו בהם בדרך ועל האופן שבו פרצו אותם.
אל הסדרה הזו הגיעו טרבלסי ושלום דנון לאחר שעבדו יחד על "הנבחרות", סדרה תיעודית (כאן 11) שעסקה בהיסטוריה ובמעמד של הנשים בפוליטיקה הישראלית. טרבלסי (60), מפיקת קולנוע ודוקו, היא מייסדת חברת טרבלסי הפקות ומי שכיהנה בעבר כיו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים. עם ההפקות שלה שזכו להכרה ולפרסים נמנות "הילדים של ארנה" ו"המדריך לג'נטריפיקציה". שלום דנון (48) היא במאית ויוצרת קולנוע וטלוויזיה, שיצרה כמה וכמה סרטים, בין היתר "הפלה חופשית".
"כשסיימנו את 'הנבחרות' רצינו להמשיך לבדוק את הסיפור של נשים במרחבים גבריים", אומרת שלום דנון. "הבנו שמוקד הכוח הכי גדול הוא בכלכלה, ושהמצב של נשים שם עגום מאוד. גם בפוליטיקה המצב רק החמיר: כשסיימנו לעבוד על הסדרה היו תשע שרות בממשלת השינוי, וכעת יש רק חמש. נשים וכסף זה עדיין דבר שלא נדבק, ורצינו להבין למה. למה כל כך מעט נשים מגיעות לקצה הפירמידה? כשיצאנו לדרך וטיפסתי לקומות הגבוהות במגדלים המפוארים, לא היה לי ברור מאליו שאתחבר לאשה כמו עדי סופר תאני. כבמאית דוקומנטרית לא בחרתי בעיסוק שלי בגלל כסף, ופתאום נפגשנו עם נשים מעולם שנמדד על פי שורת רווח. היה לנו רצון גדול לבנות בסדרה מודלים לחיקוי, כי הן בעצמן מדברות על ההיעדר שלהם".
טרבלסי: "יש פה עניין משמעותי של היעדר לגיטימיות שנשים מרגישות בעולם הכלכלי. נשים לא מבקשות העלאות שכר ומסתפקות מראש בשכר נמוך מזה של גברים בתפקיד זהה. אחד המשפטים שהכי נשארו לי מהסדרה הוא כשאתי אלישקוב מליברה סיפרה שכאשר פקפקו ביכולת שלה לגייס כסף, היא אמרה ישירות שהיא יכולה לגייס 40 מיליון שקל. אמרתי לעצמי: 'מתי שמעתי אשה אומרת משפט כזה בביטחון?'. אפרת, כפמיניסטית, חושבת שהייצוג של נשים בכל מקום צריך להיות חצי־חצי, כמו באוכלוסייה. אני לא בטוחה שזה הפתרון".
שלום דנון: "פער השכר בישראל בין נשים לגברים הוא מהגבוהים ב־OECD. בשביל שנשים יטפסו למעלה הן צריכות להיות חדורות מטרה, אבל כשהן מגיעות לפסגה, הן מגלות שהן לבד. כשיש פחות כוח פוליטי קשה לייצר שינוי, בשביל זה צריך מסה קריטית".
טרבלסי: "חלקן ניסו לשנות את כללי המשחק. קרנית פלוג, למשל, הקדימה את שעות הישיבות בבנק ישראל במקום בשש בערב, והביאה אג'נדה חברתית. אבל בעיתונים כתבו עליה שהיא 'היסטרית', ביטוי שרק נשים מקבלות. עוד דבר שרק נשים מתמודדות איתו הוא ייסורי מצפון על אמהות. רקפת רוסק עמינח מספרת שאף אחד לא ידע שיש לה ילדות. גברים לא מציינים את זה, מובן מאליו שהם לא אחראים על החוגים או הרופא".
שלום דנון: "אחד החסמים הוא הפנמת תפיסות חברתיות. נשים לא ניגשות לתפקידים בכירים ולא מבקשות העלאות. הדהים אותי שאפילו נשים סופר־חזקות בסדרה התפתלו כששאלתי אותן כמה כסף הן מרוויחות או רוצות להרוויח".
לכן היה לכן חשוב לציין לצד כל מרואיינת כמה היא מרוויחה וכמה העסק שלה מגלגל?
טרבלסי: "בטח, כי חלק מיצירת מודל הצלחה של נשים הוא להציג נשים שהצליחו כלכלית".
שלום דנון: "האחיות צור אומרות שהן עדיין מתביישות להגיד 'רצינו להרוויח כסף', ונוי הדס לא רצתה להצטלם על רקע הבריכה הפרטית שלה. כל איש עסקים במעמדה היה מוביל אותנו להצטלם בבית המפואר, אבל היא הרגישה לא נעים".
יש פרופיל משותף למנכ"ליות?
טרבלסי: "כן. לעתים קרובות אישיות שלא רואה את הקשיים והחסמים. הן מזיזות הכל הצידה, ויש להן יכולת פנומנלית להאמין בעצמן".
שלום דנון: "כאמא למדתי מהן. הייתי מאמהות שאומרות 'העיקר שהשתדלת' כדי לא לפגוע בביטחון של הבנות שלי. ואחרי המפגשים עם המנכ"ליות, שסיפרו ש־99 היה ציון מאכזב. כשאבא שלהן היה שואל אותן 'איפה הנקודה?', שאלתי את עצמי אם אני לא צריכה לעודד אותן לשאוף למצוינות".
טרבלסי: "הפתיע אותי שיש יחסית הרבה נשים מזרחיות בתפקידי מנכ"ליות. חשוב לזכור שהתעסקנו בעסקים גדולים, אבל יש המון עסקים קטנים שנשים מקימות כקריירה שנייה. אמא שלי, שעלתה מעיראק ולימודיה נקטעו, היתה הרול־מודל שלי על דרך השלילה ('אל תהיי כמוני'), ובגיל 40 השלימה בגרויות ולמדה מקצוע חדש".
שלום דנון: "גם אצלי המודל היה על דרך השלילה. גדלתי באור יהודה לאמא שלא היה לה ארנק משלה. היא היתה צריכה לבקש מאבא שלי כסף. אצל נשים, ובפרט בעולם האמנות, יש נטייה להגיד 'אני אוהבת את העבודה אז השכר פחות נורא', בעוד גבר שמרוצה בעבודה יחשוב שבגלל זה מגיע לו יותר כסף".
אז השינוי יבוא מכן?
שלום דנון: "אנחנו לא משנות את העולם בסרטים, אבל אנחנו מעלות דברים על השולחן ופותחות שיחה. אני יוצאת מהסדרה הזאת אופטימית, כי יש כוח גדול בחינוך ובהגברת המודעות לכך שנשים יכולות ליצור לעצמן סביבה שמאפשרת להיכנס לעולם העסקים".
